פסק-דין בתיק וע 1170/03

1.                  העוררת נכחה באירוע איבה ביום 22.5.2002. על היות המקרה פיגוע איבה אין חולקין. המשיב, המוסד לביטוח לאומי, כופר בכך שנגרם לה, לעוררת, נזק כלשהו. הוא ממשיך וטוען כי אם יש בה סימנים של חרדה פוסט-טראומטית, הרי סימנים אלה מקורם בתאונת דרכים שהיא עברה קודם לאירוע המדובר בו. עוד טוען המשיב כי אין לתת אמון בתלונותיה של העוררת, וכי המומחה מטעם בית המשפט שהתמנתה על מנת לבדוק את המצב הפסיכולוגי של העוררת טעתה והוטעתה על ידי חוסר אמינותה של העוררת. לאחר ששקלתי את החומר בכללותו, כולל טענותיהם של ב"כ הצדדים המלומדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל הערר.

2.                  תחילה, אתייחס לתלונותיה של העוררת. מאז הפיגוע לטענתה היא סובלת מסיוטים, חוסר שינה, חוסר תפקוד בחיי היום-יום והרגשת מצוקה. ברקע של העוררת ישנו מצב כלכלי ומשפחתי קשה, ומצב בריאות ירוד גם כתוצאה מהתאונה שהיא עברה, ונפסקו לה אחוזי נכות כללית בגין סוכרת והשמנת יתר על ידי המל"ל. לכל אלה, לטענתה של העוררת, התווסף המצב הנפשי של חרדה פוסט-טראומטית, בתר חבלתית וחוסר ריכוז.

3.                  עמדתו של המל"ל מובנת בנסיבות העניין. כאשר יש לאדם שנכח במקום אירוע חבלני קשה רקע קודם, הן של מצב חרדה והן של דיכאון, התגובה הטבעית היא לזקוף את המצב העכשווי כולו לאירועים קודמים. אמנם, אחרי התאונה שהעוררת עברה היא טופלה, אך לא נזקקה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. לעומת זאת, בחומר הרפואי שהוגש לבית המשפט ולמל"ל על ידי העוררת ושנמצא בתיק באופן כרונולוגי, ישנו רצף של טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים נגד תסמונת של PTSD. היא טופלה על ידי עיריית ראשון לציון בשילוב עם שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות. אני מפנה, למשל, לאישור ממנהלת השירות הסוציאלי במרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון, מיום 6.11.02, דהיינו שישה חודשים לאחר האירוע. גם שם נאמר במפורש שהאירוע החבלני פגע בהגנות שהיו לעוררת ושעזרו לה להתמודד עם החרדות והקשיים מעברה שלפני האירוע. אם לפני כן היא היתה מסוגלת להתמודד בכוחות עצמה, הרי בעקבות הפיגוע היא התקשתה לחזור לעצמה ולכוחותיה ללא עזרה חיצונית. במכתב מאותו מרכז קהילתי לבריאות הנפש מחודש מרץ 2003, נאמר כי לא חלה התקדמות כלשהי בתסמונת של PTSD, באופן שהוחל בטיפול בה בצורה משולבת של שיחות פסיכותרפויטיות ותרופות. המתח והחרדה לא עברו גם בשלב ההוא.

4.                  בשל החומר שהוזכר בפסקה 3 לעיל, בית המשפט החליט למנות פסיכולוגית קלינית מומחית שתחווה דעתה אם לעוררת נגרם נזק נפשי בפיגוע החבלני שבו היא נכחה. ד"ר רות יודייקן-סיגל, הפסיכולוגית הקלינית בדקה את העוררת בדיקה מקיפה, ידעה על תאונת הדרכים שהעוררת עברה בשנת 1995 בה היא נפגעה בראש. בעמ' 5 לחוות הדעת בקטע הראשון אומרת המומחה כי החבלה בראש עשויה להוות בסיס לתלונות הנוכחיות ולקשיים הקוגניטיביים של העוררת, וכי היום אין ניתן להפריד ולכמת את מרכיב הפגיעה הקוגניטיבית המתייחס לאירוע החבלני לבדו.

5.                  ב"כ המשיב תקפו באופן רציף את הממצאים של הפסיכולוגית הקלינית, שלחו אליה שאלות הבהרה, ואפילו ביקשו בשלבים שונים למנות מומחה אחר במקומה, או, לחילופין, כאשר נדחתה בקשתם, לזמן את העוררת לאבחון נוסף במל"ל. היה ברור לבית המשפט שבמל"ל מטילים ספק רב בתלונותיה של העוררת, עד כדי מסקנה מרומזת שהיא היתה מתחזה. טענתם, בקיצור, היתה שהפסיכולוגית הקלינית הסתמכה על תלונותיה של העוררת, וכאשר אין העוררת אמינה על המל"ל, הרי מסקנתם היתה שגם חוות הדעת איננה משקפת את המציאות.

6.                  שקלתי בכל הרצינות המתבקשת את טענות המל"ל. עם כל ההבנה לעמדתם, אינני סבורה שהעוררת היתה מתחזה. אפרט דבריי. ביום 3.1.03 נכתב דו"ח נוירופסיכולוגי ע"י ד"ר זלוטוגורסקי שסיכם את המבחנים הנוירופסיכולוגיים שנערכו לעוררת, על מנת לעמוד על תפקודה הקוגניטיבי והנפשי. בעמ' 2 אומר הד"ר זלוטוגורסקי כי בעוררת בולטת הפרעת אישיות קודמת עם חוסר תפקוד כרוני, ובאנגלית chronic maladjustment. אמנם הוא מגיע למסקנה בעמ' 3 בקטע הסיכום כי לא היתה ירידה משמעותית מתפקודה המשוער (הדגשה שלי - ב.ק) וכי תפקודה בשלב ההוא איננו מהווה הנמכה מתפקודה המשוער הזה. בניגוד לאבחון של המרכז לבריאות הנפש בראשון לציון, ד"ר זלוטוגורסקי מגיע למסקנה כי לא היתה עדות למצוקה נפשית ו/או ל PTSD.

7.                  בעניין האמינות, אני מפנה לעמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי, בקטע של "תוצאות המבחנים", שם הוא אומר כי לפי מבחני SVT, תוצאות המבחנים אמינות ללא עדות להתחזות או להגזמה כל שהיא. מילים אלה הן מילות מפתח. בעמ' 4 של חוות הדעת של ד"ר יודייקן-סיגל למעלה, נאמר במפורש כי על פי המבחנים הבודקים התחזות, נמצא כי העוררת שיתפה פעולה באופן מלא ללא סימני התחזות ו/או התחלות. כאשר העוררת הפגינה קושי בביצוע המשימות של הפסיכולוגית הקלינית, היא ייחסה זאת לקשיי זכרון שהיא לוקה בהם.

8.                  ישנן ראיות נסיבתיות נוספות התומכות במסקנה שהעוררת היתה אמינה בעת ביצוע המבחנים, לא התחלתה ולא התחזתה ולא הגזימה בתיאור מצבה הנפשי. אפרט אותן. אחרי פגיעת הראש בשנת 1995 העוררת לא נזקקה לסעד נפשי או לטיפול תרופתי נגד חרדה, על אף זאת, שאני מסכימה לטענת המשיב, כי גם אחרי התאונה ההיא היתה לה חרדה מסוג PTSD. גם לנוכח מצבה הכלכלי והמשפחתי של העוררת היו לה דכאונות עוד לפני האירוע החבלני נשוא תיק זה, אלא אף אז היא לא נזקקה לעזרה חיצונית, כי אם הצליחה, בסף נמוך להמשיך ולתפקד. גם הקשיים הכלכליים  לא הובילו אותה לפני האירוע החבלני לבקש עזרה נפשית. הן ד"ר זלוטוגורסקי והן המומחה מטעם בית המשפט מציינים כי התפקוד של העוררת הוא בטווח הנורמה הנמוך. במצב זה היא תפקדה על אף הקשיים לפני האירוע החבלני, ואילו אחריו, המשאבים הנפשיים שלה כבר אינם מספיקים על מנת לאפשר לה תפקוד סביר יומיומי.

9.                  גם בית המשפט איננו מסוגל להפריד ולכמת את הפגיעה שהיתה לה לעוררת לפני האירוע החבלני ולזאת שאחריו, אלא שאין מנוס מהמסקנה, שהיתה החמרה במצבה של העוררת בעקבות הפיגוע החבלני. במטלה זו של ההערכה הכמותית של הפגיעה בגין האירוע החבלני, ישא המוסד לביטוח לאומי על ידי הועדות הרפואיות שלו. תפקידה של ועדת הערר הזו הוא לקבוע אם היה נזק כלשהו כתוצאה מהפיגוע. נראה לי כי אף המשיב איננו יכול היום לשלול מסקנה זו לאור החומר הרפואי ושתי חוות הדעת, הן שלו והן של המומחה מטעם בית המשפט. היתה החמרה והיה נזק.

10.             בתי המשפט בעבר נעזרו בחוות הדעת של המומחים שמונו מטעמם והלכו לאורם, אם לא היו בחוות הדעת מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון. בתי המשפט לא נטו להתערב במסקנות המומחה. ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם). בע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יאיר יעקובוב ואח', פ"ד מ"ז(1) עמ' 726 נאמר כי כאשר ישנו נזק מאוחר שגורם לנכות רפואית, יש לזקוף מלא הנכות לאירוע המאוחר, על אף זאת שהיתה פגיעה קודמת. כאן, המומחה מטעם בית המשפט ידעה להפריד בין המגבלה הקודמת לנזקים החדשים שנגרמו לעוררת כתוצאה מהפיגוע החבלני, אלא שהיא לא הצליחה לכמת את הנזקים החדשים.

11.             התוצאה היא שאני קובעת כי העוררת היא נפגעת פעולת איבה.

עו"ד גדעון נתיב:

אני מסכים.

עו"ד גב' עינת ריזברג-שושני:

אני מסכימה.

ניתן היום כ"ד בכסלו, תשס"ו (25 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים

___________________                 ____________         __________________

קיי בלנש, שופטת (בדימוס)                   גדעון נתיב, עו"ד           עינת ריזברג-שושני, עו"ד

            יו"ר                                                      חבר                              חברה