פסק-דין בתיק וע 1066/05

1. העוררת היא אחותו של מיכאל קליין ז"ל שנרצח בנמל קטן במדינת קולומביה, לאחר שהותקף ביום 9.6.1967. זהו אחד המקרים העצובים שבו נרצח צעיר, שעבד למחייתו כימאי בחברת ספנות מסחרית, כאשר הוא מצידו לא עשה מעשה אלים כלשהו, לא יזם קטטה, לא השתתף בקטטה, והרושם הוא על פי שני מכתבים מהתקופה ההיא שצורפו לתיק כראיה, רצה בסך הכל להגיע הביתה בשלום.

2. אני קובעת את העובדות על פי תוכנם של שני מכתבים שנכתבו על ידי אותו האדם, אהרון בורנשטיין, יהודי יליד העיר מדלן בקולומביה, שהיה בתקופה ההיא סטודנט ברפואה, בן להורים ילידי פולין. הוא כתב את המכתב הראשון ביום 24.6.1967 שבו מיכאל ז"ל מת מהפצעים שהוא סבל כתוצאה מתקיפה שתתואר להלן. את המכתב השני כתב אהרון בורנשטיין ביום 19.7.1967, לאחר שגופתו של מיכאל הועברה באמצעות חברת KLM לתעופה לקבורה בישראל. אני מסמנת את המכתב הראשון ת/1 ואת המכתב השני ת/2.

3. מיכאל ועוד אנשים שתו לכבוד נצחון ישראל במלחמת ששת הימים. זה היה בבית מרזח בנמל קטן בקולומביה בשם "טורבו". האוניה בה הוא עבד עגנה שם לשם העמסת מטען של בננות. בשולחן אחר ישבו שלושה מקומיים ושתו. הגירסה התומכת לכאורה בטענתה של העוררת כי מיכאל ז"ל הותקף על רקע היותו יהודי וישראלי נמצאת ב- ת/1 המודפס בשפה האנגלית במכונת כתיבה. בקטע השלישי בעמוד הראשון נאמר כי מיכאל עצמו אמר לאהרון בורנשטיין שהוא חגג את נצחון ישראל והותקף על ידי שני אנשים. אחד תקף אותו בקרש שנהדף על ידי מיכאל, אלא שהאחר דקר אותו בסכין. הסכין חדרה לאיברים חיוניים, על אף ניתוחים שנעשו בו במיכאל ז"ל, ועל אף הטיפול המסור. הוא הועבר לבית חולים בעיירה גדולה יותר מאשר הנמל הקטן "טורבו", בשל פציעתו הקשה. על פי הגירסה הזו אני קובעת שמיכאל ז"ל לא התגרה בתוקפים, ולא קשר איתם קשר כלשהו שיוביל לתקיפה. אף אם אפשר לקבוע בריחוק גדול שהחגיגה לכבוד נצחון ישראל הרגיזה את התוקפים, אין בשום אופן אפשרות לקבוע כי התקיפה היתה פעולת איבה במובן חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. הסעיף 2 לאותו חוק קובע:

" נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת".

במלים אחרות, כאשר הנסיבות מעמידות הנחה משפטית על פי ההגדרה באותו החוק, שאדם נפגע פגיעה שאפשר להגדיר אותה פגיעת איבה, אזי עובר נטל ההוכחה על הביטוח הלאומי, כי האירוע לא היה כזה.

4. ההנחה מהווה "הפעימה הראשונה" כפי שתארו אותה בתי המשפט, ממנה מורכבת מידת השכנוע הנדרשת במסגרת החוק. מאזן ההסתברות צריך להיות כזה שהוא נוטה יותר להיות הפגיעה פגיעת איבה דווקא ולא פגיעה אחרת. אין צורך בשלב של "הפעימה הראשונה" בראיות ממש אלא רק מאזן הסתברות, וראה: שושנה ישראל נ' הרשות המאשרת, פ"מ תשנ"ג(1) עמ' 436, מפי כבוד השופט י' לויט. צריך שיהיה קשר סיבתי ממשי ולא "עקיף ומרוחק", כדברי הנשיא אהרון ברק בבג"צ 294/89, המל"ל נ' ועדת העררים, פ"ד מה(5) 445. בתיק שלפנינו, מאזן ההסתברות איננו נוטה לכיוון היות הפגיעה פגיעת איבה. אין רמז לכך שהתוקפים היו עויינים לישראל. אין גם כיוון ראייתי, אפילו הקלוש ביותר, שהתוקפים ידעו שמדובר ביהודים. אני מזדרזת להוסיף כי אף אם זיהו התוקפים את מיכאל כיהודי, אף אז אין החוק המדובר בו חל על אופי התקיפה שבה הוא קיפח את חייו.

5. אין אפשרות לקבוע אפילו בריחוק כי אלה שנצחון ישראל במלחמה הרגיז אותם הם בהכרח נגד ישראל ונגד ישראלים. אף בתוך גבולות מדינת ישראל, ישנם בודדים שהיו נגד מלחמה כלשהי,  ונגד נצחון של צד זה או אחר. ברם, כפי שאפרט להלן, אף אם התוקפים היו נגד ישראל ונגד ישראלים, אין זה גורר המסקנה על היותם חלק מארגון עויין או חלק ממדינה עויינת. אין החוק הזה נשוא התיק עוסק באנטישמיות או בשנאת ישראל. הוא עוסק בפעולות איבה כפי שהוגדרו בו כדלקמן:

סעיף 1 לחוק קובע:

בחוק זה -

" פגיעת איבה" -

(1)    פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים-למחצה או בלתי סדירים של מדינה עויינת לישראל, מפעולות איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם (לכולם ייקרא להלן - כוחות אויב);

(2)    פגיעה בשגגה מידי אדם עקב פעולות איבה של כוחות אויב, או פגיעה בשגגה בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה כאמור;

(3)    פגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולות איבה של כוחות אויב, או פגיעה מנשק שהיה מיועד נגד פעולה כאמור אף אם לא הופעל, למעט פגיעה שנפגע בה אדם בגיל 18 ומעלה כשהוא מבצע פשע או עבירה אחרת שיש בה זדון או רשלנות פושעת;

6. אפילו קריאה שטחית של סעיף ההגדרה הנ"ל מובילה למסקנה ברורה כי רציחתו של מיכאל ז"ל לא היתה פגיעת איבה עלפי אחת החלופות של הסעיף.

7. אני מתייחסת כעת למכתב השני, זה שכתוב בכתב יד, ת/2. בעמוד השני בקטע השני, אהרון בורנשטיין מביא תיאור של השתלשלות העניינים מפי הרופא שטיפל במיכאל ז"ל בעיר מדלן, אליה הוא הועבר בשל מצבו הקשה. אותו רופא אמר שמיכאל היה בחברת אנשים אחרים בבר חוגג את נצחון ישראל. בשולחן אחר היו שלושה גברים שותים. מישהו מאלה שנלוו למיכאל בשולחנו הציע לאותם האנשים משקה. בהמשך הקטע נאמר שאין זה מקובל על ידי הלטינים לשתות מכוס של מישהו אחר, כפי שהציעו אלה שישבו עם מיכאל. אחד מהם, כך נאמר, הניף סכין שדמתה לחרב, והתחיל מנופף אותה לעברם של אלה שישבו בשולחן של מיכאל. בשלב האמור, מיכאל עזב את הבר. אחד התוקפים דלק אחריו ותקף אותו עם הסכין. מר בורנשטיין מסיים את התיאור הזה באומרו שהיו גירסאות שונות לאירוע.

8. אני יכולה לקבוע במידה גדולה של וודאות למקרא שני המכתבים, שמיכאל ז"ל לא התגרה, לא הציע משקה, לא יזם תיגרה, ולא השתתף בה. נהפוך הוא, כאשר מיכאל ראה ששתיה תמימה הגיעה עד גבול האלימות, הוא עזב את המקום. יש להביע צער עמוק על כך שאדם שליו כפי שמיכאל מצטייר מהמכתבים נקלע לאירוע אלים שגרם למותו.

9. עוד משני המכתבים, ת/1 ו- ת/2, מצטייר מיכאל ז"ל, נוסף על כך שהוא שמח ועלז על נצחון ישראל במלחמה, היה אדם אוהב למשפחתו. הוא דאג שמא אחותו, העוררת, תדאג לו, וחפץ אפילו להכתיב מכתב אליה בשל חולשתו שמנעה ממנו לכתוב בעצמו. על כן, אני קובעת כי מיכאל ז"ל היה אדם עובד, עם מאווים ורצון ללמוד, ולשם כך הוא עבד בצי סוחר על מנת לחסוך כסף ולהמשיך בתוכניות חייו. כל שרצה, כאמור, היה להגיע הביתה בשלום. חבל שזה לא קרה.

10. צורפו לתיק קטעי עיתונות בישראל בעקבות רציחתו של מיכאל ז"ל. אני קובעת כי אילו העובדות שקבעתי לעיל היו ידועות למערכות העיתונים, הם לא היו כותבים את מה שכתבו על המקרה, קרי שמיכאל קליין ז"ל נדקר בסכין בקטטה. מיכאל לא התקוטט ולא נטל חלק בעימות כלשהו, ובוודאי לא בעימות אלים. העובדה שהתקיפה היתה בבר, היא כנראה הובילה למסקנה שהיתה קטטה בין שיכורים. אני קובעת שהיתה תקיפה על ידי שיכורים שגרמה למותו של מיכאל ז"ל.

11. התוצאה מכל האמור לעיל, ומהנימוקים שהובאו, שהערר נדחה.