פסק-דין בתיק וע 1045/03

רקע

התובע היה הבעלים או בעל הזכויות במקרקעין שהופקעו, בכפר ביר אל סיכא, המצוי בתחום המועצה המקומית זמר, בחלק מחלקות 21, 22 ו-27 בגוש 8645 (להלן: "המקרקעין").

ביום 17.05.98, פורסמה הודעת הפקעה, לפי חוק כביש ארצי לישראל, התשנ"ה - 1994 (להלן: "חוק כביש ארצי לישראל") ולפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943(להלן: "פקודת הקרקעות"). הכוונה להפקיע את המקרקעין, פורסמה בילקוט הפרסומים 4644 לפיה, שטחי המקרקעין הכלולים בתחום הקו הכחול של תמ"א 31/א'/16, דרושים לצורכי הקמתו של כביש ארצי לישראל (להלן: "הודעת ההפקעה").

התובע טוען, כי מרגע שנמסרה לו הודעת ההפקעה, הוא הפסיק לגדל גידולים חקלאיים במקרקעין המופקעים ואילו הנתבעת טוענת, כי היא הודיעה לתובע, שייעשה מאמץ לאפשר לו לסיים את עונת הגידולים, כל עוד לא תתפוס הנתבעת חזקה בקרקע, וכי אם תיתפס החזקה באמצע עונת הגידול, ישולם בגין אותה עונה פיצוי.

קבוצת עותרים, ביניהם התובע, הגישו, ביום 10.12.98, עתירה לבית המשפט העליון, בקשר לפגיעה בזכויותיהם, כיוון שתוואי כביש 6, הידוע בשם כביש חוצה ישראל (להלן: "כביש 6"),  אמור לעבור בשטחיהם (בג"צ 7817/98 מועצה מקומית זמר נ' המועצה הארצית ואח', שייקרא להלן: "בג"צ זמר").

בית המשפט הגבוה לצדק, מפי כב' השופט חשין, קבע כי יש לדון בשאלת הפיצוי לו זכאים העותרים בבג"צ זמר, בין היתר בדרך של מתן קרקע חלופית ופיצוי בגין המחוברים.

מאחר והצדדים לא הצליחו להגיע להסדר, ניתן ע"י בג"צ, ביום 11.07.01, פס"ד סופי, הדוחה את העתירה, תוך הפנייה להחלטה הקודמת של בית המשפט העליון שניתנה כאמור, לפיה נדחתה העתירה, בכפוף לזכאותם של העותרים לקבלת פיצוי.

התובע ואחיו, מר לוטפי עבדאלטיף מסרי (להלן: "לוטפי מסרי" או "האח"), פרשו מקבוצת העותרים הנ"ל, וניהלו מו"מ עצמאי, באמצעות בא כוחם עו"ד משה ימין, לחתימה על הסכם פיצוי, בגין ההפקעות שבוצעו במקרקעין של כל אחד מהאחים מסרי.

מאז תחילת שנת 2001, ניהלו האחים מסרי, באמצעות בא כוחם, מו"מ עם הנתבעת, כאשר כעקרון, בשלב הראשוני של המו"מ סוכם, כי האח יקבל קרקע חליפית ואילו התובע, יקבל פיצוי כספי בלבד בגין השטח שהופקע.

ביום 05.01.02, לאחר שהוחלפו בין הצדדים טיוטות ונשלחו הערות האחד למשנהו, נשלח ע"י הנתבעת לתובע, לחתימה, מסמך שנוסח על ידה. הנתבעת ראתה במסמך הסכם לכל דבר ועניין, למרות שלא נחתם על ידה (ר' תצהיר מר גדעון תירוש ס' 17-26).

התובע חתם על המסמך שכותרתו "כתב הסכמה ביחס לתביעות פיצויים בגין מקרקעין (כולל מחוברים)". ביום 23.01.02, הוחזר המסמך לנתבעת כשהוא חתום ע"י התובע (להלן: "המסמך הראשון" או "ההסכם  הראשון").

ביום 07.02.02, עוד בטרם "יבשה הדיו" על ההסכם הראשון ובטרם היה סיפק בידי הנתבעת לחתום על המסמך הראשון, הודיע ב"כ התובע לנתבעת על ביטולו, מן הטעם שהחברה טרם חתמה על ההסכם וכי התובע נתון "להטרדות לאומניות כאילו מכר אדמתו ליהודים והינו חושש לשלומו ומשכך יסכים התובע להגיע להסדר רק על פי העיקרון של קרקע תמורת קרקע בתוספת פיצוי כספי בדומה להסדר שהגיעה הנתבעת עם אחיו" (נספח יד' לתצהיר תירוש).

שוב החלה התדיינות וחלופת מכתבים בין הצדדים ובסופו של יום, הסכימה הנתבעת לשנות את ההסכם לטענתה, אך ורק במובן זה, שבמקום הפיצוי הכספי לו היה זכאי התובע, לפי ההסכם הראשון, יקבל עתה התובע פיצוי באופן הבא - מחצית מהפיצוי בקרקע חלופית ומחצית כפיצוי כספי.

ביום 07.05.02, התקיים מפגש בין הצדדים, בו הוסכם, כי התובע יקבל בגין מחצית מהשטח המופקע, קרקע חליפית בשטח של 4,950 מ"ר, ובגין המחצית השנייה, סכום כספי בסך השווה     ל- 49,500$ .  סיכום זה הועלה על הכתב ונחתם על ידי הצדדים ביום 14.05.02 (להלן: "הסיכום השני" או "ההסדר").

בהמשכו של הסיכום השני, שלחה הנתבעת לתובע, ביום 27.05.02, טיוטת הסכם, כאשר במסגרת טיוטה זו צוין בין היתר, כי בתמורה לפיצוי, מוותר התובע:

א.         על תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "ס' 197") הן ביחס למקרקעין והן ביחס לשטחים נוספים.

ב.         התובע לא יקבל פיצוי, בגין אובדן הכנסות בעבר, וכי הפיצוי הינו פיצוי סופי ומוחלט.

             (להלן: "התנאים הנוספים").

התובע לא הסכים לתנאים הנוספים, וביום 10.06.02 הודיע ב"כ התובע לנתבעת, כי הוא אינו מוכן לוותר על אובדן ההכנסות (מאז הודעת ההפקעה ועד למועד חתימת ההסדר, שכן מאותו מועד ואילך, הפיצוי הוסדר בסעיף 5 לסיכום השני), וכי הוא מוכן לחתום על הסכם, בתנאי שיהיה זכאי לפנות לוועדת הפיצויים, בגין אובדן ההכנסה (בשלב זה לא הביע התובע התנגדות לחתום על הוויתור הנוגע לס' 197 ויש כבר עתה להאיר, כי למעשה גם במהלך הדיון בפנינו, היה נכון הנתבע לוויתור זה מבחינתו ורק עמד על זכותו לקבלת פיצוי בגין אובדן הכנסות - ר' גם ס' 7 לסיכומי התובע).