פסק-דין בתיק הפ 837/04

הוגשה תובענה, על דרך של המרצת פתיחה מתוקנת, במסגרתה, התבקש סעד הצהרתי, לפיו המבקש רשאי להירשם כבעלים של 2,000 מ"ר, מתוך שטח של 6,236 מ"ר בחלקה 113 בגוש 8873 (להלן: "החלקה"), המצויה בכפר קאסם.

עוד התבקשה הצהרה לפיה הערות אזהרה שנרשמו לטובת המשיב מס' 3 (להלן: "המשיב"), בטלות ומבוטלות וכן הצהרה לפיה הערת אזהרה לטובת המשיב מס' 5, שנרשמה על החלקה, אף היא בטלה.

על פי הנטען בבקשה ובתצהיר, הרי שהמבקש רכש בשנת 1992 מאמם המנוחה של המשיבים, חמישה דונמים מתוך חלקה שמספרה 111, באותו גוש. לימים, נפטרה האם, והמבקש ביקש לרשום את זכויותיו בחלקה 111 ומשכך, נתגלע סכסוך ביחס לחלקה 111 האמורה, שבמסגרתו הגיעו הצדדים לכלל הסדר פשרה, על פיו הוקנו למבקש שלושה דונמים מתוך חלקה 111 ואילו ביחס לשני הדונמים החסרים, נכרת הסכם ביום 12.6.99, שבו הקנו המשיבים מס' 1 ו- 2 דכאן למבקש שני דונמים, חלף השניים החסרים, כאמור לעיל.

המבקש הוסיף וטען כי שילם את כל המיסים בגין העברת אותם שני דונמים לבעלותו, ואף נרשמה הערת אזהרה לזכותו.

בשלב המאוחר להסכם מיום 12.6.99, נעשו כל מיני פעולות שהקנו למשיבים זכויות לכאורה בחלקה,  באופן הפוגע בזכותו של המבקש, ומכאן, התובענה שלפני.

המשיב מס' 2 הלך לעולמו, והטענה היא, משהקנו המשיבים מס' 1-2 למבקש בשנת 1999, בהסכם שנערך בין הצדדים את אותם שני דונמים חסרים, לא יכולים היו לעשות עסקאות עם המשיב מס' 3 באופן שיגרע מזכותו של המבקש.

בתצהיר התשובה שניתן על ידי בנו של המשיב מס' 1, מר מאמון חמדאן (זאהיר) עיסא, העלה הלה טענות לטעות, וכן הוסיף וטען טענות ביחס למצבם הקשה של השניים, מצב שנוצל על ידי המבקש לטובתו.

דין הטענות, כפי שמצאו ביטויין בראיות הנתבעים, להדחות מכל וכל.

כאמור, אין חולק על כך שבין הצדדים נכרת הסכם מיום 12.6.99, ואין בנמצא כל ראיה שתתמוך בטענות, לפיהן לא התכוונו המשיבים מס' 1-2, למכור למבקש את אותם שני דונמים.

נהפוך הוא, מעיון בנספח ח' לתצהירו של המבקש, שהוא תצהיר עדות ראשית שנערך על ידי המשיב, לצורך ת"א 1637/01, במסגרתו, תבעה המשיבה מס' 4 את זכויותיה בחלקה 111, תצהיר שניתן על ידו, בשמו ובשם המשיבים מס' 1-2, הודה למעשה המשיב בטענות המבקש דכאן.

בסעיפים 17 ו- 28 לתצהיר, תיאר המשיב את השתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל והוא הוסיף ואמר, בסעיף 44 לתצהיר "בעקבות פסק הדין, ועל מנת לפצות את מר ג'מיל עאמר (הוא המבקש דכאן - ש.ב.) בגין ההפסד שנחל בתביעה הנ"ל, דהיינו, שטח של 2,000 ממ"ר בחלקה 111, חתמו שני אחי, חמדאן ואיברהים (הם המשיבים מס' 1-2 בהליך הנוכחי - ש.ב.) על הסכם לפיו העבירו לג'מיל שטח של 2,000 ממ"ר מחלקה 113 [חלת סאלם אלשרקייה]. יתרת השטח נותרה בבעלותנו". בסעיף 49 לתצהיר הוסיף המשיב ואמר "לאור ההסכמה שהיתה כבר ב 16.11.1988, ומתוך רצון לסיים את הסכסוך על חלקה 111, רשמנו את הצוואה על חלקה 113, וממנה הועברו כאמור לג'מיל 2,000 ממ"ר".

אני מסכים בכל לב עם עו"ד בבניק, שהתצהיר האמור, שהוגש במסגרת הליך משפטי, יש בו כדי להוות הודאת בעל דין מפורשת, הן של המשיב והן של המשיבים מס' 1-2, מטעמם הצהיר באותו הליך, הודאה שהם מנועים לחזור בהם ממנה כיום.

מדובר בטענות, שהועלו כמעט כלאחר יד, כנגד מסמך שנערך על ידי הצדדים ונחתם על ידם, ובעבר הם נתנו לו משקל מלא ומחייב.

במהלך חקירתו הנגדית של המצהיר מר מאמון חמדאן עיסא, נשאל הלה לגבי מצבו הבריאותי של אביו, בעת שחתם על ההסכם והוא השיב מפורשות בחיוב, במענה לשאלה האם נכון שמצבו הנפשי של אביו היה תקין בעת החתימה על ההסכם (עמ' 15 שורות 13-14, ולא כפי שאוזכר בטעות בסיכומי המבקש).

חשוב להדגיש, שהמשיבים עצמם נמנעו ממתן תצהירי עדות מטעמם, וחלף זאת הוגשו תצהירים של מצהירים שלא יכלו להעיד על מרבית העובדות מידיעה אישית, וההסברים שזכינו לקבל, על שום מה ולמה, לא הצהירו המעורבים הישירים בפרשה, שהסתמכו בין היתר על אישורים רפואיים מעורפלים, דוגמת האישור מש/1 היו הסברים סתמיים להחריד שלא עלו בקנה אחד עם הראיות ולא עם תוכן האישור הרפואי, שאינו מעיד, אפילו לא בריחוק, על כך שהמשיב מס' 3, אינו מסוגל להעיד.

נראה שיש לקבוע, שלא בכדי נמנעו המעורבים הישירים מלהצהיר, ושלחו למערכה במקומם את הבנים, שמקורות הידיעה שלהם בפרשה,  הינם בעיקר מכלי שני, באופן שאין כל סיבה בעולם לקבל את עדויותיהם, בוודאי שלא להעדיף אותן על פני עדותו של המבקש,  שלא נסתרה בכל דרך ואופן, במהלך החקירה הנגדית האינטנסיבית, לה זכה מכיוונה של עו"ד באר, במהלך שמיעת הראיות.

צודקת עו"ד בבניק, שהגרסה כפי שהועלתה על ידי המשיבים במסגרת טענותיהם בהליך הנוכחי, היא גרסה חדשה, שזכרה לא בא במסגרת ההליך שהתנהל לפני כב' השופטת גרסטל.

אין זה מיותר לציין, שלו היה ממש בטענות העובדתיות, הרי שאלה היו חייבות למצוא את ביטויין בתצהירים שניתנו במסגרת ההליך בת"א 1637/01, ומשלא נעשה כן, הרי ששורת ההיגיון מחייבת את המסקנה, לפיה הטענות העובדתיות כפי שהן נטענות בתיק זה, הינן, לא יותר מאשר המצאה מאוחרת, שנועדה לנסות ולחלץ את המשיבים מן התובענה דכאן, לאחר שבעבר מסרו המשיבים גרסה עובדתית שונה בתכלית בהליך אחר.

אין בעל דין יכול להעלות במסגרת  הליך טענה עובדתית מסוימת, ומשזאת מתקבלת לטעון בהמשך הדרך טענה עובדתית שונה המשרתת את האינטרסים החדשים שלו.