פסק-דין בתיק הפ 8060/03

1. המבקשים, הנמנים כחברים במשיב, "שדה משה - מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ" (להלן: " המושב" או " המשיב") מזה עשרות שנים, הגישו תובענה לסעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כדלקמן:

א.                  כי פסק המשקם, שניתן ביום 23.9.03, בטל מחמת טעות על פני הפסק.

ב.                  כי נכון ליום פירוק המשיב, 13.02.84, לא עמדה כל יתרת חוב של המבקשים למשיב.

ג.                   המשיב חייב להחזיר למבקשים את מלוא הסכומים שגבה המפרק, אשר ערכם ליום 30.9.91 הנו סך של 221,426.57 ש"ח, כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום תשלומם בפועל.

ד.                  המשיב יהא זכאי להפחתת חוב לאחר המצאת מלוא המסמכים בדבר הפחתת חובות בעבר לנושים אחרים במידה והיו כאלה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת :

2. המבקשים הינם חברי המשיב, מושב שדה משה,  מזה עשרות שנים. ביום 13.2.84 נתן רשם האגודות השיתופיות צו לפירוק המושב  ומינה את עו"ד אריה חיימסון לתפקיד מפרק המושב. ביום 7.1.85 הוציא המפרק "צו תשלום" למבקש, בהתאם להוראות     סעיף 48 (3) (ב) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה") ובהתאם לאמור    בתקנה 13 (א) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק) תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), ובו קבע כי חובם של המבקשים  ליום הפירוק עומד על סך של 3,796.30 ש"ח. אין חולק כי המפרק גבה את מלוא הכספים שתבע וזאת עד לחודש 02/88.

3. ביום 11.3.85 הגישו כ-20 מחברי המושב ערעור לרשם האגודות השיתופיות על צווי התשלום, שהוציא המפרק, ובהמשך הגישו את העתירה אשר נדונה בבג"ץ 333/85 אביאל ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח' , פדי מה (4), 581 (להלן: " בג"ץ אביאל" שניתן ביום 5.4.89). המבקשים, אשר נמנו עם העותרים בעתירה, תקפו את תוקפם וחוקיותם של צווי התשלום האישיים שהוציא המפרק לחברים.

4. בבג"ץ אביאל הורה בית המשפט העליון, על ביטול הצווים שהוציא המפרק והחזרתם למפרק על מנת שיערוך אותם מחדש על פי ההנחיות העקרוניות העולות מפסק הדין. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז) קבע בין היתר כי:

" אם המושב התרשל בניהול ספריו, או אם מטעם אחר אין בידו רישומים המעידים על הפעולות השונות אשר נעשו באופן שאין לו כל מידע באשר לסכומים אשר שילם לצד השלישי ואשר קיבל מהחבר או החברים, אין בכוחו "להמציא" סכום פלוני, אותו הוא מייחס לחבר פלוני או לקבוצת חברים. אכן נטל ההוכחה מוטל על המושב או על המפרק אשר מוציאים מהחבר, ועל כן עליהם נטל הראיה, על פי כללי הראיות הרגילים. אם אין בכוחו של המושב להרים נטל זה, הריהו נושא בהפסד זה, המהווה הפסד של המושב בתור שכזה.

"...המפרק לא נהג על פי אמות מידה משפטיות אלה. אין בידינו הכלים, לרקע הטיעונים ששמענו, לבחון את צווי התשלום אשר כל אחד מהעותרים קיבל ולקבוע אם הוא נעשה כדין. אין לנקוט בענין זה בהכללות, ויש לנתח כל צו תשלום לפרטיו ולדקדוקיו, על רקע העקרונות הנורמטיביים עליהם עמדנו. אין מנוס אפוא מביטול הצווים הקיימים ומהחזרתם למפרק, על מנת שיערוך אותם מחדש על פי ההנחיות העקרוניות העולות מפסק דיננו... דין צווי התשלום שהוציא המפרק להתבטל".

5. בעקבות פסק הדין, מיום 15.8.91 בבג"ץ אביאל, שלח המפרק למשיבים את מכתבו מיום 6.4.92 (להלן: " המכתב") בו קבע כי לאחר הפחתת חיובים שונים, כמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, ולאחר הבאה בחשבון של סכומים שנגבו מהמשיבים עומדת לזכותם יתרת זכות בסך של 14,429.68 ש"ח נכון ליום 30.9.91. בשולי מכתבו ביקש המפרק לשמור לו על זכותו לדרוש מן המשיבים גם את החיובים שהופחתו על פי בג"ץ אביאל בסכום של   2,107.77 ש"ח ליום הפירוק.

המבקשים חלקו על היות "המכתב" בבחינת צו תשלום חדש וכן חלקו על האמור במכתב בהתייחס ליתרה ליום הפירוק.

6. בין לבין פורסם, ביום 12.3.92, חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: " חוק ההסדרים") והמחלוקות בין הצדדים עברו, מכוח  הוראות חוק ההסדרים, לדיון בפני המשקם בפניו הגישו הצדדים דרישות חוב למנהלה להסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (להלן: " המנהלה").

7. בקשת המושב, אשר באה בפני כב' המשקם, לראות במכתב האמור כדרישת חוב לגבי סך של 2,107.77 ש"ח נדחתה על ידי כב' המשקם ביום 1.6.99. ונותרה לדיון בפניו תביעת החוב של המבקשים, בה טענו לסכומים גבוהים יותר של חוב המשיב כלפיהם מזה שהוכר ב"מכתב" המפרק. אל מול תביעת החוב של המבקשים עמדה כאמור, הודאת המשיב בדבר יתרת זכות של המבקשים כלפיו בסך של 14,629.68 ש"ח נכון ליום 30.9.91.
8. ביום 29.7.02 נתן המשקם את פסק דינו הראשון (להלן: " פסק המשקם הראשון") בו קבע כי "המכתב" הינו בגדר צו תשלום, על פי הפקודה. נדחתה טענת ההתיישנות שהעלה המושב כנגד תביעת המבקשים אך לגופם של דברים  נדחתה טענת המבקשים, אשר טענו ליתרת זכות גבוהה יותר לטובתם, ליום הפירוק,  מזו הנקובה במכתב המפרק אליהם. המשקם קיבל את עמדת המשיב וקבע כי חוב המשיב למבקשים הינו בסך 14,429.68 ש"ח ליום 30.9.91 והורה למנהלה לבצע את ההתאמות הנדרשות לתאריכים 31.12.87 ו-31.12.91.

9. לאחר מתן פסק המשקם הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק המשקם בת.א. 1176/02 (בית משפט מחוזי באר-שבע). ביום 19.8.03 קיבל בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת ר. אבידע,  את בקשת המבקשים בקובעה כי דין פסק המשקם להתבטל בשל טעות גלויה על פניו.

בהתייחס להתעלמות המשקם מהעדרו של צו תשלום חדש קבע בית המשפט כי:

" השאלה אם המכתב האמור מהווה צו תשלום אם לאו, אינה עוד רלבנטית, כנטען על ידי המושב, מאחר שצו הפירוק שניתן לגבי המושב בוטל".