פסק-דין בתיק הפ 617/05

1.         המבקשת והמשיב מס' 1 (להלן: "המשיב"), רכשו במהלך נישואיהם קוטג' ברח' אחוזה 127 כרכור (חלקה 26 בגוש 10076) בו הם התגוררו החל מ-1997. ב-28.8.00 התגרשו בני הזוג על בסיס הסכם עליו חתמו קודם לכן (ב-29.7.00).

            זמן מה לאחר הגירושין (במרץ 2002), קיבלה המבקשת את החזקה הבלעדית בבית כמוסכם, ומאז היא מתגוררת בו עם בתה.

            ביום 9.10.03 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, לפיו זכויותיו הקנייניות של המשיב בבית נרכשו ע"י המבקשת, אף זאת על יסוד ההסכמות שהושגו בין הצדדים בהסכם הגירושין (סעיף 15 להסכם הגירושין).

            ביום 13.7.04 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים כתוספת להסכם הגירושין (נספח ח' לתובענה) שתוכנו זהה, בעיקרו, לתוכנו של ההסכם מיום 9.10.03, בו הצהירו המבקשת והמשיב כי המבקשת מימשה את האופציה שניתנה לה בהסכם הגירושין ורכשה את חלקו של המשיב בבית.

2.         בתובענה שבפני עותרת המבקשת להצהרה שתכיר בזכויותיה הקנייניות הבלעדיות בקוטג' (לאחר שרכשה את מחציתו מהמשיב). סעד זה התבקש בשל העובדה כי המשיב 2 (להלן: "הבנק") הטיל עיקול על זכויותיו של המשיב בקוטג', ביום 29.1.03, במסגרת הליכי גביה שנקט נגדו (בתיק הוצאה לפועל 01-74147-02-08).

            המחלוקת בין הצדדים, היינו בין המבקשת לבנק שהטיל את העיקול, היא בשאלה מהו המועד בו רכשה המבקשת את זכויותיו של המשיב בקוטג' והאם רכישה זו נעשתה לפני הטלת העיקול שאם כך אין לעיקול כל תוקף, או שמא לאחר מכן, שאז העיקול שריר וקיים.

לציין כי המשיב 3, שלטובתו רשומה משכנתא על הקוטג', אינו מתנגד לסעד המבוקש ע"י המבקשת, שכן בכל מקרה, משכנתא זו, לה אין המבקשת מתכחשת, תישאר על כנה.

3.         טוענת המבקשת כי במועד הטלת העיקול, היינו ב-29.1.03, לא היו למשיב כל זכויות בקוטג' ועל כן אין כל תוקף לעיקול. 

            לטענתה היא מימשה את האופציה שניתנה לה בהסכם הגירושין ורכשה את הנכס כבר בפברואר 2002, עת קיבלה את החזקה הבלעדית על הבית, היינו לפני מועד הטלת העיקול.

            עיון בהסכם הגירושין מגלה כי עם חתימתו ובמועד הגירושין, עמדה לזכות המבקשת אופציה לרכישת חלקו של המשיב בקוטג' ותו לא. אופציה זו עמדה אף לזכותו של המשיב שהיה רשאי, אף הוא, לממשה ולרכוש את חלקה של המבקשת, במועדים והתנאים שנקבעו בהסכם. 

            את מימוש האופציה שניתנה לה בהסכם, רואה המבקשת בעצם העובדה כי קיבלה את החזקה בקוטג', אותה פינה המשיב בפברואר 2002 וממועד זה. כראיה למימוש בעת הזאת ולרכישת חלקו של המשיב, מציגה היא פניה למשיב 3, בה היא מודיעה לו על תפיסת החזקה בבית (פניה מיום 10.6.02) ואישורי הפקדות לטובתו המעידים על תשלומי המשכנתא על ידה.

"ראיות" אלה אינן מצביעות על רכישת חלקו של המשיב בקוטג' על ידי מימוש האופציה שניתנה לצדדים לפי סעיף 15 להסכם, בפברואר 2002, ואף לא על רכישת מחצית הקוטג' במועד אחר כלשהו.

העובדה כי המבקשת תפסה חזקה בקוטג' לאחר שהמשיב פינה אותה, כאמור בהסכם, אינה מצביעה כלל על רכישת זכויות קנייניות בקוטג' או בחלק ממנו. תפיסת החזקה וביצוע החזרי משכנתא מצביעים, אולי, על כוונה עתידית שלה לרכוש את הזכויות, אך מכאן עד רכישה של ממש, רחוקה הדרך.

הסכם הגרושין קובע תנאים ודרך למימוש האופציה לרכישת מחצית הקוטג' ע"י מי מהצדדים (ראה סעיפים 13-15 להסכם). תנאים אלה לא התקיימו והמבקשת אף אינה טוענת להתקיימותם.

מעבר לכך: הסכם הגירושין המקנה למבקשת, כמו גם למשיב, אופציה לרכוש את מחצית הקוטג', לא אושר ע"י בית הדין הרבני כנדרש בחוקים הרלוונטיים כמוסכם בין הצדדים (ראה סעיף 38 להסכם).

רק ב-9.10.03, היינו לאחר הטלת העיקול ע"י הבנק, אושרה ע"י בית הדין הרבני תוספת להסכם, שנחתמה באותו יום, בה מצהירה המבקשת, לראשונה בכתב ובאופן ברור, על מימוש האופציה ורכישת חלקו של המשיב בקוטג' (ראה סעיפים  3-4 להסכם). אף הצהרה זו אינה "יוצרת" רכישה קניינית, אך מוכן אני להניח לצורך הדיון, כי זהו מועד הרכישה.

4.         משכך, לא ניתן לקבוע כי רכישת מחצית הקוטג' ע"י המבקשת, בוצעה על ידה בטרם הוטל העיקול על זכויות המשיב בו בגין חובותיו לבנק, אלא לכל המוקדם  ב-9.10.03.

            בעת הטלת העיקול ע"י הבנק (ביום 29.1.03) היה עדיין המשיב בעל זכויות קנייניות ו/או חוזיות במחצית הקוטג', ועל כן העיקול על זכויותיו אלה, בר תוקף, אף אם לאחר מכן הועברו זכויות אלה למבקשת.

            כמובן שזכויותיה של המבקשת במחצית הקוטג' עומדות לה מימים ימימה (מאז ששני בני הזוג רכשו אותו במשותף) ואין לבנק כל זכות לעקלן, או לשעבדן, ללא הסכמתה. מעובדה זו יכול שתגזרנה משמעויות שונות, אך אין מקום לדון בהן או להתייחס אליהן במסגרת תובענה זו.