פסק-דין בתיק הפ 6021/08

בהמרצת פתיחה  זו המבקשים עותרים לכך שתינתן הוראה למשיבים לשווק  17 מגרשים, שמספריהם נקובים בתביעה, והמצויים במתחם 5 בעיר רהט, להם עצמם, ולהימנע מהענקת זכויות במגרשים אלה לצדדים שלישיים.

המבקשים נמנים על משפחת אלעציבי, וביסוד התובענה זכויות שהם טוענים כי קמו להם במגרשים אלה, והמאפשרים להם לרוכשם ממ"י, וזאת מכח ההסדרים וההסכמים שגובשו על ידי רשויות המדינה, בתיאום עם המשפחות הבדוויות השונות, על מנת להסדיר את מגוריהם וזכויותיהם באזור הדרום, ועל רקע הקמת ישובים עירוניים למגזר הבדואי, כדוגמת רהט.

על פי התובענה שלפני, סומכים המבקשים את זכויותיהם הנטענות על שלושה ראשים, האחד הסכם מיום 27.12.04 (התאריך במבוא להמ"פ שגוי, ומדובר בטעות הדפסה) בין ממ"י, באמצעות המנהלה לקידום הבדואים, ולבין משפחתם, השני "שטרי אופציות" שהם או בני משפחתם  חתמו עליהם בשנת 1979, והשלישי, החלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל, ביחוד אלה שמספרם 1028  ו 1086.

כפי שנראה, הראש השלישי הוא חלק אינטגרלי מהטענה ההסכמית, שהיא הראש הראשון שלעיל, מאחר שההסכם עצמו מפנה  להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, באשר לקביעת זכאותם הפרטנית של רוכשי המגרשים, ואין חולק שההחלטות שמאזכרים המבקשים, הם אלה הרלוונטיות לסוגיה זו.

הצדדים הסכימו כי כתבי הטענות והמסמכים שהוגשו יהיו הבסיס למתן פסק הדין בתביעה, כאשר הדיון בה אוחד עם בקשה לסעד זמני שהגישו המבקשים, וכן ויתרו הצדדים על הגשת סיכומים, באשר הטיעונים, לרבות המשפטיים, כלולים בכתבי הטענות כפי שהוגשו.

מכאן - שהעובדות הבסיסיות אינן במחלוקת, ולבקשת ב"כ המשיבים אף הובהר שיש הסכמה לעובדות הכלולות בסעיפים 9 ו 40 לתגובת המשיבים, כאשר להלן נעמוד על פרטי האמור שם, ועל נפקות הדבר להכרעה בתיק.

טענתם הבסיסית של המבקשים הינה כי מכח אותם "שטרי אופציה" ו/או ההסכם מ- 2004, קמה להם זכות ראשונים, ועדיפות על כל צד ג', לרכוש את המגרשים הנדונים, וכי ככל שהרשויות, ממ"י או מנהלת הבדואים מתכחשים לכך, או שחפצים לשווק את המגרשים לאחרים זולתם, הרי מדובר בחוסר תום לב, בחוסר סבירות, בפעולה בניגוד להנחיות המינהל, ובהפרת הבטחה מינהלית.

לאחר שהובהר, כאמור לעיל, שהראש השלישי לטיעוני המבקשים זהה למעשה לראש הראשון, ההסכמי, שהרי ההסכם מפנה להחלטות ממ"י, ומדובר במקשה אחת, ולא במקור עצמאי ליצירת זכויות במגרשים, גם לשיטת המבקשים, ניתן להקדים ולקבוע, גם, כי אין נפקות ואין תחולה לראש השני הנטען, והוא "שטרות האופציה".

מדובר, בהליך שלפיו, בשנת 1979, כנראה במסגרת רצון המדינה לבחון את מידת ההענות במגזר הבדואי להליך העיור והעברת הבדואים לישובי קבע, נחתמו על ידי המעוניינים בכך הסכמי רכישה טנטטיביים "בלנקו", ושולמו תשלומים על חשבון רכישה עתידית של מגרש, בלי לנקוב  בזהות המגרש, מיקומו, או תאריכי יעד מוגדרים למימוש "האופציה" או לחתימת הסכם רכישה.

המדינה מעלה טענות שונות ורבות על שום מה מסמכים אלה אינם יכולים להוות כיום מקור לזכות כלשהי בעבור המשיבים, לרכישת המגרשים נשוא התביעה, ובין השאר, עולה טענת התיישנות, טענה כי רק למבקשים 1-3 מתוך ששת המבקשים יש בכלל שטרות אופציה על שמם, כאשר מדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה, ולכן ליתר המבקשים אפילו לכאורה, אין זכות כלשהי כזו, טענה כי לא רק שאין זיהוי ונקיבת מגרש כלשהו בשטרות הללו, אלא שבשנת 1979 פרוייקט ההרחבה של רהט הכולל את מתחם 5 כלל לא ניזום ולא החל ביצועו, לא כל שכן, שיווקו, ולכן מן הנבצר שהאופציות משתרעות על מגרשים אלה, וכן נטען כי ממילא אין השטרות מקנים זכות ספציפית וברת זיהוי במגרש מסויים, ועוד.

אולם - איני נזקק לטענות אלה, מהטעם הפשוט שההסכם מ- 2004, המאוחר כמובן לשטרות האופציה, מתייחס מפורשות, ספציפית, ובבהירות לזיקתם של המבקשים וזכויותיהם האפשריות במגרשים הנדונים, ולפיכך, קיים חוזה מוגדר וברור בין הצדדים ביחס לנדון, מה שגובר על כל "אופציה" קודמת, ואם תמצי לומר - זהו בעצם אקט "מימוש האופציה" והוצאה מהכח אל הפועל של אומד דעת הצדדים, ככל שהיה כזה, בשנת 1979 להעניק למי מהמבקשים זכות לרכישת מגרשים בכלל, או המגרשים הספציפיים האלה בפרט.

מעת שקיים הסכם מפורש, עלינו להיזקק לנקוב בו, ושוב אין המבקשים יכולים להסתמך כלשהו על אותו מסמך מעורפל, בלתי ספציפי, ועתיק יומין, משנת 1979, אף אם לשיטתם, היה בתוכנו כדי לאצול על הזכויות הנטענות כיום, דבר, שבמאמר מוסגר אציין, כי רחוק מלהיות מוכח ומשכנע, וגם אלמלא הנימוק שניתן לעיל לאיונו  של ראש תביעה זה, לא הייתי מאמץ את טענות המבקשים לנדון, כלל ועיקר.

ההסכם מ- 2004 הסדיר את תביעות בני משפחת אלעציבי במקרקעין שבנגב, וכנגד ויתורם על טענות זכות בחלקות שונות, הם קיבלו קרקע חלופית, ופיצוי כספי, לצד הסדר נוסף שהוא החשוב והמכריע לענייננו.

על פי סעיף 7.2 להסכם (שהוא נספח ב' לתביעה), הוקצו בפרוייקט הרחבת רהט, מתחם 5, 50 מגרשים לשיווק לבני המשפחה, ואכן אלה  שווקו וניתנו לזכאים השונים על פי ההסדר הפרטני המופיע בהסכם, ועניין זה אינו נשוא התביעה, אלא שבסיפא לסעיף זה קיימת הסכמה ספציפית באשר ל 17 יחידות הקרקע שהן נשוא הליך זה, ובזו הלשון:

"למען הסר ספק מובהר בזאת, כי 17 יחידות הקרקע להקמת יחידות דיור הנותרות בתת המתחם שבו 50 יחידות הקרקע הנ"ל ואשר מספריהן הם : 213 (חד משפחתי), 414 עד 417 (דו משפחתי), 425 עד 428 (דו משפחתי), יירכשו ע"י בני משפחת התובעים (הזכאים לרכוש יחידת קרקע בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל) במחיר מלא כפי שיהא נהוג ביום הרכישה בפועל תוך 3 שנים מיום חתימת הסכם זה. במידה ולא יירכשו יחידות הקרקע תוך המועד הנ"ל כאמור לעיל, תשווק המנהלה את 17 היחידות לכל רוכש". (הקו המודגש מופיע במקור)

אין חולק שהמבקשים כולם נמנים על ההגדרה "בני משפחת התובעים",  ואליהם  מתייחס ההסכם.

הושגה הבנה בין המבקשים והמשיבים, במהלך המשפט, שהתביעה תצומצם ל 11 בלבד מתוך 17 המגרשים, לפי שששת הנותרים כבר היו בהליכי שיווק לצדדים שלישיים, מה שהצריך צירופם לתביעה כמשיבים, לו עמדו המבקשים גם על קבלת סעד ביחס אליהם.

ניתן איפוא לתמצת את המוסכם בין הצדדים ביחס למגרשים הללו,  בזיקה לפלוגתאות שבמשפט הנוכחי, באופן הבא:

1.                   המבקשים שלפנינו יכולים לרכוש את המגרשים נשוא התובענה הנוכחית, בתוך  3 שנים, משמע, עד 27.12.2007.