פסק-דין בתיק הפ 5056/05

ההליך

המבקשים ביקשו בהמרצת פתיחה מתוקנת שהוגשה ביום 2.11.05 (בש''א 6168/05) להצהיר על בטלות ההסכם שנחתם ביום 14.11.78 בין המשיבים לבין סלאמה אבו עייש ז"ל (להלן: "המנוח"), שהמבקשים שהינם יורשיו של המנוח, הם תובעי הבעלות בחלקת אדמה הידועה כחלקה מס' 195 כגוש 100093 הכוללת  כ- 1190 דונם ונמצאת באיזור בחורה, ו/או להורות לפקיד ההסדר על תיקון התביעה כך שהשטח שלא נכלל בהסכם יישאר בתביעת בעלות של המבקשים.

כמו כן ביקשו המבקשים להורות על תיקון הפנקס בנכס המקרקעין בהתאם לסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות המקרקעין [נוסח חדש], תשנ"ט - 1969, כך שהמבקשים יירשמו בפנקס כתובעי בעלות ו/או כבעלי זכות מלאה בחלקה.

בהמרצת הפתיחה המתוקנת טענו המבקשים:

א.                  המבקשים 1 ו- 3 - 12 הינם בניו של המנוח, ומבקשת 2 הינה אלמנתו.

ב.                  המנוח הינו יליד 1916 שירש מאביו את החלקה הנ"ל. תקופה קצרה לפני פטירתו, ביום 15.2.03, נודע לחלק מהמבקשים על החלקה הנ"ל, ואז הם פנו בעניין למשיבים 1 - 3 ונודע להם שהחלקה הנ"ל נרשמה על שם המדינה.

בתאריך 29.5.78 הגיש המנוח תזכיר תביעה לפקיד ההסדר, בה העריך את החלקה בכ- 1000 דונם, מתוכם כ- 600 דונם אדמה חקלאית והיתרה - אדמה הררית.

בתאריך 14.11.78 הוזמן המנוח לוועדת הפשרות להסדר מקרקעין בנגב (להלן: "הועדה"), ובאותו יום נחתם בין המנוח לבין המשיבים, הסכם לפיו המנוח מקבל פיצוי כספי  בסך 109 אלף לירות ישראליות עבור 390 דונם שירש מאביו (נספח ג' להמרצת הפתיחה).

ג.                   לטענת המבקשים, המשיבים נהגו בחוסר תום לב במשא ומתן שהביא לכריתת ההסכם, החתימו את המנוח על הסכם אחיד בלי לאפשר לו להתנגד ולטעון ביחס להוראות מקפחות שבהסכם, לא הזמינו מתורגמן לישיבה, אף שידעו שהמנוח אינו דובר, אינו קורא ואינו כותב בשפה העברית, והם החתימו אותו על הסכם, לפיו כל בני משפחתו מוותרים על זכויותיהם בהתאם לייפוי כוח שנמסר להם, דבר שלא היה נכון.

כמו כן לוקה ההסכם בכך שהוא התייחס לכל בני משפחת המנוח, כולל אלו שהיו קטינים במועד חתימת ההסכם ובכך שההסכם מחייב את המנוח ואת בני משפחתו שלא להגיש כל תביעות בעתיד באיזור הנגב.

בנוסף, טעו המשיבים בכך שבחרו שלא לפצות את המנוח בגין 800 דונם נוספים שהיו בחזקתו, תוך התעלמות מתזכיר התביעה, מהממצאים, מהמציאות ומדברי המנוח בכל הקשור לחלק המעובד לחלקה בכלל.

בנוסף, המשיבים לא הודיעו למנוח שהוא זכאי לקבל גם פיצוי בנוסף לפיצוי הכספי, מאחר והוא החזיק ביותר מ- 400 דונם, וזאת בהתאם למדיניות וההחלטות הפנימיות שלהם ובהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל חש"ך - 1960, והם תיקנו את מימצאי הועדה באופן שייראה שהמנוח מחזיק בפחות מ- 400 דונם בלבד ולפצות אותו רק עבור 400 דונם.

כמו כן, המשיבים השתמשו באמצעים פסולים בכך שהשתמשו בשירותיו של המשיב 4 כדי להביא לחתימת ההסכם, כאשר המשיבים שילמו למשיב 4 עבור שירותיו והוצאותיו, בעוד שבפרוטוקול הועדה לא נזכר שמו של משיב 4 ולא צויינה נוכחותו בדיונים.

במצב הנ"ל, הייתה חתימתו של המנוח על ההסכם עקב הטעייה, מעשה מרמה, עושק, ניצול חוסר ניסיונו וחולשתו ושימוש מופרז בסמכויות המשיבים.

ד.                  למבקשים נודע על העובדות הנ"ל רק בסמוך לפטירת המנוח, ועל כן יש לאפשר להם להביא את הטענות בפני בית המשפט.

משיבים 1 - 3 טענו בתגובה להמרצת הפתיחה (מיום 9.11.06):

א.                  יש לדחות את המרצת הפתיחה על הסף מחמת התיישנות על פי תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, כפי שנקבע בפסק דין של בית משפט זה במקרה דומה בה"פ 8035/99. בדיון בבקשה לדחיה על הסף שהוגשה מנימוק זה (בש"א 6518/05) הוחלט כי יש להותיר שאלה זאת המחייבת בירור עובדתי לשלב של מתן פסק דין.

ב.                  המנוח הגיש תזכיר תביעה לפקיד ההסדר, כיורש של אביו, בו טען לבעלות על שטח של 1000 דונם, מהם 600 דונם שאינם ראויים לעיבוד. התביעה הוגשה ללא מדידה וכתוצאה מבדיקה שנעשתה בשטח, גדל שטח התביעה ל - 1190 דונם, ונמצא כי לפי המפה המנדטורית, שליש מהשטח היה מעובד, היינו כ- 390 דונם מעובדים וכ- 800 דונם לא היו מעובדים, כאשר החלק המעובד היה של אדמות מישוריות עמוקות (סוג א') והיתר היה אדמת טרשים (סוג ה'), בהתאם לטבלה שבדו"ח אלבק.

המנוח קיבל פיצוי בסכום של 109,000 ל"י על פי החלטת הממשלה שאימצה את דו"ח אלבק, בהתחשב בנתונים הנ"ל.

ג.                   חברי הועדה היו דוברי ערבית רהוטה ברמה גבוהה, המנוח היה בעל דעה צלולה, והוא שיטח בפני הועדה את הדברים אותם רצה לומר. המנוח חתם בחתימת ידו, ולא בחותמת אצבע. כמו כן, הוא טען כי אינו מסכים עם ההערכה שהשטח המעובד הוא רק 200 דונם, כפי שנרשם בפרוטוקול הועדה. בכל אלה יש כדי להראות שהמנוח היה בדעה צלולה וחתם על ההסכם באופן חופשי.

כמו כן מצוי בתיק הפשרה מסמך מיום 4.12.78, שנכתב על ידי פקיד ההסדר אל המוסד לביטוח לאומי לבקשתה של אשת המנוח, לפיו אישר את העובדה שאין למנוח תביעה בגין מקרקעין בנגב ואת העובדה שהמנוח ביטל את תביעתו בנוגע למקרקעין, לאחר קבלת פיצויים. (נספח ו' לתצהירו של עבטאן אלעטאונה).