פסק-דין בתיק הפ 5037/05

1.         המבקשים מבקשים לקבוע כי הם בעלי זכות הבעלות בדירה ברח' האדמור מבעל"ז 22 באשדוד, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין ברחובות כחלק מחלקה 2464 בגוש 28 (להלן - הדירה), וכן שזכויותיהם גוברות על אלה הקיימות לזכות המשיב 1 למעט בגין ההלוואה הרובצת על הדירה, ככל שטרם נפרעה, בלי לגרוע מזכות הסוברוגציה של המבקשים, ביחס לחלק שכבר נפרע.

2.         לטענת המבקשים:

א.      בתאריך 15.6.93 רכשו בתם צילה ויינברג ובעלה נח שרייברג את הדירה הנ"ל, ולשם רכישתה נלקחה הלוואה במשכנתא על חלק ממחיר הדירה. הדירה היתה בבית שטרם נרשם כבית משותף ועל כן נרשמה הערת אזהרה ביחס לזכויות בני הזוג בדירה.

לאחר זמן מה, התגרשו בני הזוג במסגרת הסכם הגרושין, מיום כח' כסלו תשנ"ד, הוסכם כי הבעל יוותר על חלקו בדירה ובמטלטלין שבה, תמורת סכום של 14,000 דולר, ששולם לו על ידי המבקשים.

בפועל המבקשים נשאו בכל התשלומים עבור הדירה, לאור זאת הוסכם במעמד הגרושין בכתב בין צילה והמבקשים כי הדירה תהיה שייכת בלעדית למבקשים, ולאור זאת נערך על ידי צילה מסמך, עליו חתמה, לפיו היות וכל תמורת התשלום עבור הדירה בעבר ובעתיד, בוצעה ותבוצע על ידי המבקשים, הרי שלמעשה אין לה כל זכות בדירה, והיא רשומה כבעלי הנאמנות עבור הוריה.

על סמך מסמך זה, נתנה צילה את הסכמתה לרישום הערת אזהרה לטובת המבקש בדבר הצורך בהסכמתו לביצוע כל דיספוזיציה בנכס, ביום 10.1.96, ונרשמה הערת אזהרה כאמור ביום 15.1.96.

ב.      המשיב 1 ידע מאז ומתמיד כי המבקש הוא שמשלם את ההחזר החודשי של ההלוואה נשוא המשכנתא שרבצה על הדירה, ובמעמד הגרושין הוסף שמו של המבקש במסמכי המשיב כלווה נוסף במקום הבעל, בהמלצת הבנק, מתוך מטרה להימנע מתשלום כספי עמלות בקנסות פרעון מוקדם של ההלוואה, ועל פי ייעוץ זה לא נמחק שמה של צילה מההלוואה, אף שלא נותרה בידיה כל זכות בדירה.

מאותה סיבה גם לא נמחקה הערת האזהרה שהיתה רשומה ביחס לזכותה של הבת צילה בדירה.

המבקש 1 שילם מדי חודש בחודשו את החזר ההלוואה הנ"ל.

ג.       לאחר מספר שנים, נישאה צילה בשנית ליוסי ויינברג, בני הזוג רצו לקנות דירה חדשה, והם לקחו הלוואה נוספת מהמשיב לרכישת הדירה האחרת (להלן - ההלוואה השניה).

ד.      במהלך שנת 1999 החליט המבקש לשפץ את הדירה הראשונה על מנת להתגורר בה עם משפחתו, והשקיע בה קרוב ל-90,000 דולר, סכום הקרוב לשווי הדירה, עובר לשיפוץ, ובשנת 2000 עברו המבקשים להתגורר בדירה עם ילדיהם.

המשיב ידע ויודע כיום כי המבקשים מתגוררים בדירה, שכן הוא שולח את כל מכתביו למבקשים לכתובת הדירה.

ה.     במהלך שנת 2003 התברר למבקש 1 ולמשיב כי צילה ויוסי הולכו שולל ברכישת הדירה השניה, וכי לא יקבלו את הדירה, וכשהופסק תשלום החזר ההלוואה השניה, העמיד המשיב את ההלוואה הזאת לפרעון מיידי, וקיבל פסק דין נגד צילה ובעלה יוסי ויינברג לתשלום החוב, בעוד שהמבקש המשיך בתשלום החזר ההלוואה הראשונה.

במהלך שנת 2003 הפסיק המשיב לגבות את החזר ההלוואה הראשונה מחשבון המבקש, מתוך רצונו לאחד את שתי ההלוואות, אך משהבחין בכך המבקש 1 פנה מיוזמתו לב"כ המשיב, ולאחר שמסר להם שהדירה הראשונה הינה בפועל שלו, חזר המשיב לחייב את חשבונו, ואף הגדיל את סכום הוראת הקבע על מנת לכסות את חוב הפיגורים שנצבר בגין החודשים בהם לא נגבה החזר ההלוואה.

ו.         משהבחין המבקש 1, משיחות עם ב"כ המשיב וחתנו, כי זכויותיו בדירה בסכנה, ביקש מצילה לרשום לטובתו משכון על זכויותיה בדירה ברשם המשכונות, לאחר שבדק כי הדירה נקיה מכל חובות ו/או רישומים אחרים סותרים, ולאור זאת נרשם משכון לזכותו כאמור.

ז.       לאחר שהמשיב קיבל פסק דין נגד צילה ובעלה יוסי, ולאחר רישום המשכון האמור, פנה אליו חתנו יוסי ושאל אותו אם קיבל מכתב מהמשיב 1 בו הודיע לו על פסק הדין נגדו ונגד צילה, והוא הבין כי המשיב 1 רצה להודיע על פסק הדין שניתן נגד יוסי וצילה, וככל הנראה על עיקול שהוטל על הדירה באשדוד.

ח.     המבקשים הינם בעלי זכויות שביושר במקרקעין (ע.א 189/95, בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199), ואין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה בידי חייב (ע.א 2328/97, דן כוכבי עו"ד נ' אוריאל ארנפלד ואח',   תק-על 99(2) 445; מיגל דויטש, "נפילתה ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי-המשפט בעקבות המציאות",  עיוני משפט תשס"ד 313). 

ט.      למבקשים משכון הגובר על העיקול של המשיב (פס"ד אהרונוב).

י.         למבקשים זכות סוברוגציה ביחס למשכון, לאור העובדה שהם משלמים את סכום ההלוואה הראשונה.