פסק-דין בתיק הפ 410/04

1.         בין הצדדים שבפני, וליתר דיוק, בין המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") לבין המשיבים, נכרת הסכם במסגרתו התחייבו המשיבים להעביר למבקשת הבעלות על 50% ממניות המשיבה 3 (להלן: "המשיבה"). התחייבות זו לא בוצעה והמשיבים מסרבים לקיימה עד היום.

            התובענה בפני היא לסעד של אכיפת ביצוע ההסכם על המשיבים.

2.         על רקע קשיים כספיים, אליהם נקלעה המשיבה שנוהלה ע"י המשיבה 1 ונשלטה ע"י המשיבים 1 ו-2, נכרת בין הצדדים זכרון דברים ביום 20.5.01 (נספח ה' לתובענה), לפיו הוסכם כי המבקשים יכנסו כשותפים במשיבה כבעלי 50% ממניותיה, בכפוף לתנאים שנרשמו בזכרון הדברים ובכפוף לתנאים נוספים שאמורים היו להתווסף להסכם מפורט שייחתם.

            המשיבה היתה מעורבת באותה עת בפרויקט לבניית בית משרדים ברעננה, שכונה בית רקפת.

על פי זכרון הדברים היה על המבקשים, להשקיע במשיבה כ-5 מליון דולר, כדי לחלצה מהקשיים הכלכליים ולסייע בהשלמת פרוייקט הבניה. עוד הוסכם כי דרך הניהול המשותפת של המשיבה ופרטים נוספים, שטרם סוכמו, ייכללו בהסכם מפורט שייחתם בשלב מאוחר יותר. המשיבה היתה אמורה מצידה  להעביר לבעלים 50% ממניותיה על דרך של הקצאה.

זכרון דברים זה היה, למעשה, הסכם מסגרת, שהפרטים והתנאים החסרים בו היו רבים והיו טעונים השלמה.

3.         הצדדים לא המתינו עד השלמת הפרטים. המבקשים החלו לפעול להצלת הפרוייקט והמשך הבניה. הם השיגו הסכם ליווי בבנק הפועלים אשר במסגרתו חתמו על ערבויות אישיות להחזרת ההלוואות והאשראים שהועמדו למשיבה ע"י הבנק. במקביל החלו המבקשים לבדוק את מצב המשיבה ביסודיות, כפי שהוסכם בין הצדדים, מתוך כוונה ורצון לחתום על הסכם מפורט בתום הבדיקה.

בד בבד עם עריכת הבדיקה המשיכו הצדדים לנהל מו"מ לקראת החתימה על ההסכם. במהלך הבדיקות גילו המבקשים כי חלק מהמצגים שהוצגו להם ע"י המשיבים לקראת החתימה על זכרון הדברים, היו מופרכים או בלתי ריאליים. מצבה של המשיבה היה גרוע מכפי ששיערו וחובותיה היו כבדים יותר. על רקע זה התגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי שוויה של המשיבה ושווי התמורה שעל המבקשים לשלם עבור מניותיה. לאחר מו"מ ארוך שכלל החלפת טיוטות, נחתם בין הצדדים הסכם מפורט יותר (נספח א' לתובענה) ביום 24.2.02, שבו נקבעו העקרונות על פיהם יתחשבנו הצדדים ויקבעו את שווי החברה ושווי והתמורה שתשולם עבורה.

הצדדים המשיכו לפעול על פי העקרונות המוסכמים. המבקשים פעלו בשם המשיבה כמנהלים ובעלים לכל דבר. עם זאת הם נחשפו והם חשופים עד היום, לחובות המשיבה בהיקפים גדולים מאוד, מכח חתימתם כערבים לחובותיה שנעשתה לאחר החתימה על זכרון הדברים.

4.         בניית הפרוייקט הסתיימה ע"י המשיבה לא מעט אודות להזרמת ההון ע"י המבקשים, או ליתר דיוק ע"י הבנק שנאות להעמיד אשראי בזכות ערבותם האישית של המבקשים. על אף זאת טרם הועברה הבעלות במשיבה (50%) למבקשים כפי שהוסכם. 

המשיבים התחמקו מביצוע התחייבותם זו ונמנעים מביצועה עד היום. משכך עתרו המבקשים, בתובענה זו, לסעד של אכיפה כאמור לעיל וכאמור בסעיף 2.3 להסכם, הקובע:

"למרות האמור בסעיף 2.1 לעיל, לשחר (המבקשים - נ.י.) תהיה הזכות, בכל עת, לקבל מחצית מכל הזכויות בחברה (ללא תחנת הדלק) ללא כל תמורה". 

            המשיבים דחו תביעת המבקשים בטענה כי בטרם עריכת ההתחשבנות, כאמור בהסכם, לא ניתן להעביר או להקצות המניות במשיבה למבקשים (ראה סעיף 2.1 ו-2.2 להסכם). 

5.         במצב דברים זה, קיבלו הצדדים את הצעת כב' השופטת גרסטל, בפניה התנהל ההליך, לפיה מונה רו"ח כמומחה מטעם בית המשפט שיערוך התחשבנות כוללת בין הצדדים כבסיס לפתרון כולל על המחלוקת ביניהם.

חוות הדעת הוגשה כעבור זמן רב, אך היא לא סייעה, כך מסתבר, להשגת הסדר בין הצדדים.

המשיבים מסרבים להעביר 50% ממניות המשיבה למבקשים, אף לאחר עריכת ההתחשבנות. עתה משנערכה ההתחשבנות ואין הם יכולים עוד לבסס את ההתנגדות להקצאת המניות על אי עריכתה, מעלים הם טענות הגנה נוספות, כך לפחות טוענים המבקשים.

טוענים המשיבים, כי ההסכם או "סיכום הדברים" בין הצדדים מיום 24.2.02 (נספח א' לתובענה), נחתם עקב וכתוצאה מהתנהגות עושקת של המבקשים וכי ההסכם נחתם למראית עין בלבד. מטעמים אלה דינו להתבטל ואין לאכפו. 

לטענתם, בהכירם את מצבם הכלכלי העגום ומצוקתם ובידעם כי הם זקוקים להזרמת הון על מנת להציל את הפרוייקט שנבנה ע"י המשיבה, הכתיבו להם המבקשים תנאים גרועים במידה בלתי סבירה. מוסיפים וטוענים כי המבקשים הציגו בפניהם את ההסכם עליו חתמו בסופו של דבר בהסכם למראית עין שנועד לרצות או ליצור מצג בפני הבנק המלווה, שהעמיד את האשראי, על פיו הם - המבקשים - בעלי זכויות במשיבה. לפיכך, ולצורך מטרה זו הוכנס, לטענתם, התנאי הקבוע בסעיף 2.3 להסכם, שאין בינו לבין "התחייבות" אמיתית בין הצדדים ולא כלום.

טענה חלופית נוספת מעלים המשיבים, לפיה אף אם יימצא כי ההסכם תקף ובר אכיפה, לא יהא זה צודק לאכפו משום שאכיפה כזו תגרום למשיבה ולבעל מניותיה (משיב 1) נזקים כספיים כבדים.