פסק-דין בתיק הפ 274/00

עניינה של המרצת פתיחה זו בעתירת המבקשים כי תבוטל הפקעתה של חלקת קרקע אשר היתה שייכת לאביהם בשכונת נווה צדק בתל אביב, והופקעה על ידי שר האוצר בתחילת שנות השישים.

1.         וזו תמצית העובדות הצריכה לעניין: אביהם של המבקשים היה הבעלים והמחזיק של חלקת קרקע המצויה ברחוב שבזי בתל אביב, הידועה כחלקה 27 בגוש 6926 (להלן: החלקה). ביום 19.10.1961 פירסם שר האוצר ברשומות הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) בדבר הפקעת חטיבת קרקע בגודל של כ-890 דונם, המקיפה 25 גושים באזור נווה צדק בתל אביב, לצורך ציבורי (להלן: הודעת ההפקעה). במסגרת ההפקעה נכללה גם החלקה דנן. לאחר הודעת ההפקעה מסר אביהם של המבקשים את החזקה בחלקה למדינה ובשנת 1968 קיבל פיצויים עבורה בסך 62,049.60 ל"י. ביום 26.2.1970 פירסם שר האוצר ברשומות הודעה לפי סעיף 14 לפקודת הקרקעות, בה ביטל את הפקעתו של חלק מאותה חטיבת קרקע. הודעת הביטול התייחסה לשטח של כ-400 דונם, מתוך כלל השטח נשוא הודעת ההפקעה (להלן: הודעת הביטול). בכל הנוגע לגוש 6926, נותרה ההפקעה בעינה לגבי חמש מתוך 123 חלקות אשר הופקעו ממנו מלכתחילה ובהן החלקה הנדונה. ביום 23.7.1987 פירסם שר האוצר ברשומות הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות בדבר הקניית הבעלות בחלקות אשר נכללו בהודעת ההפקעה ולא נכללו בהודעת הביטול, בהן החלקה דנן.

2.         המבקשים מצביעים על העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי החלקה הנדונה עומדת ריקה מיום ההפקעה ועד עצם היום הזה מבלי שהמדינה מימשה בה צורך ציבורי כלשהוא. העובדה כי החלקה עומדת כך בשיממונה מזה כ-40 שנה יש בה  לטענת המבקשים כדי להצביע כי המדינה זנחה את מטרת ההפקעה וכי הצורך הציבורי שלשמו בוצעה ההפקעה לא קיים עוד, עד כמה שהדבר נוגע לאותה חלקה. על כן, כך מוסיפים המבקשים וטוענים, יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את החלקה למי שהיה זכאי להחזיק בה, כהלכה שנקבעה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625. עוד טוענים המבקשים כי על פי תוכנית המתאר הקיימת החלקה מיועדת לבנייה למגורים וייעוד זה אינו ייעוד ציבורי, ומכל מקום, ניתן לממשו על ידי המבקשים עצמם. כן מצביעים המבקשים על כך שלאחר הודעת הביטול נותרו "איים" של חלקות מופקעות בלב חלקות אשר לא הופקעו ובמצב  דברים זה אין כל היגיון תכנוני או ציבורי לשמר את ההפקעה.

3.         המשיבה העלתה בתגובתה טענות שונות לגופו של עניין, אשר העיקרית שבהן היא הטענה כי פרק הזמן הארוך שחלף מאז ההפקעה אינו מעיד על זניחת כוונות מימושה, שכן הליכי התכנון ופינוי המקרקעין באזור החלקה אורכים זמן רב והמדינה שוקדת על קיומם. עם זאת, העלתה המשיבה בפתח סיכומיה טענה מקדמית, לפיה אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעתירת המבקשים, נוכח הסעד שנתבקש והוא - ביטול מעשיו של שר האוצר לפי פקודת הקרקעות. סעד זה, כך נטען, אינו אלא תקיפה ישירה של החלטה שלטונית, ועניין זה מסור לסמכותו הבלעדית של בית המשפט הגבוה לצדק.

4.         המבקשים טענו בתגובה כי משהעלתה המשיבה את הטענה בדבר חוסר הסמכות העניינית רק בשלב הסיכומים, שהוא שלב מאוחר ומתקדם של הדיון, אין לשמוע לה ויש לדחות את הטענה על הסף מטעם זה בלבד. בהקשר זה מפנים המבקשים לעמדות שהובעו בפסיקה הקוראות להגביל את האפשרות להעלאת טענות בדבר חוסר סמכות עניינית בשלב מתקדם של הדיון, בדומה להעלאת טענה בדבר חוסר סמכות מקומית, שעל בעלי הדין הטוענים לה להעלות בהזדמנות הראשונה (ראו: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ פ"ד נה(2) 817, וע"א 1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6), 295). לגופו של עניין טוענים המבקשים כי אין לראות בבקשתם תקיפה של המעשה השלטוני מדעיקרא, שכן אין בה טענה היורדת לשורש תוקפה של ההפקעה מלכתחילה. כל שנתבקש הוא הכרזה כי אין הקרקע נחוצה לצורכי ציבור ויש להשיבה לבעליה, נוכח פרק הזמן הממושך שחלף מאז ההפקעה ועד היום, מבלי שנעשה בקרקע שימוש כלשהו. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לאופיו של הנושא העומד לדיון יש השפעה על קביעת הערכאה המוסמכת לדון בו ולטעמם ענייני תכנון ובנייה נושאים אופי אזרחי ונדרשת בהם חקירת מצהירים ושמיעת הוכחות באשר לתשתית העובדתית הרלוונטית. על כן, הערכאה הנכונה לבירור הליך זה היא לדעתם בית המשפט האזרחי ולא בית המשפט הגבוה לצדק (ראו: בג"ץ 465/93 טריידט ס.א. ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה ואח' פ"ד מח(2) 622, י' זמיר "ענייני תכנון ובנייה - לבית המשפט המחוזי", משפט וממשל ב' תשנ"ד 257).

5.         לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת המשיבה בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בבקשה. עוד אני סבורה כי העובדה שהמשיבה לא העלתה טענה זו בפתח הדיון, אינה צריכה לעמוד לה לרועץ במקרה דנן. נראה כי לאורך השנים שררה אי-בהירות באשר לשאלה האם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתביעות לביטול הפקעות שבוצעו על פי פקודת הקרקעות ובפועל נתבררו הליכים ממין זה הן כעתירות בבית המשפט הגבוה לצדק והן בבתי המשפט המחוזיים. לאחרונה, הבהיר בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא א' ברק את המצב המשפטי בסוגיה זו ברע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר (טרם פורסם, להלן: עניין אלג'עברי), בקובעו כי סמכות הדיון בתביעות לביטול הפקעות על פי פקודת הקרקעות מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק ואילו בתי המשפט המחוזיים אינם מוסמכים לדון בהן. וכך נפסק:

"הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות היא מעשה שלטוני מובהק. מאז הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק היא נידונה בפניו. אמת, הכרנו בעבר בסמכות המקבילה של בית המשפט האזרחי (שלום או מחוזי) בענייני שלטון הקשורים לתכנון ולבניה (ראו בג"ץ 4306/93 חלפון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב, פ"ד מז(4) 37; בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 237, 244). פסיקה זו - אשר כללה גם הפקעות על פי דיני התכנון והבניה (בג"ץ 465/93 טרידט ס.א. נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2) 622, 636) - לא הוחלה על ידינו בעבר על תובענות לתקיפה ישירה של הפקעות לפי פקודת הקרקעות. באלה ממשיך לדון בית המשפט הגבוה לצדק, בלא שבעבר הוכרה סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי. לדעתנו, אין מקום, לעת הזו, לחדש הלכה בעניין זה, שכן יש לפתור סוגיה זו במסגרת ה"צינור" המרכזי שהוקם לאחרונה לעניין זה - הוא חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000".

            לגישתי, יפה הלכה זו ויפים טעמיה, בכל הכבוד, לא רק מקום שבו תוקף בעל הדין את מעשה ההפקעה מעיקרו אלא גם מקום שבו עולה הטענה כי יש לבטל את ההפקעה לאחר חלוף שנים, עקב זניחה לכאורה של הצורך הציבורי בה. זו וזו מכוונות לביטול מעשה שלטוני, אף אם הן מתייחסות לתקופות זמן שונות ב"חיי" ההפקעה. הנפקות המעשית של שתי טענות אלה אחת היא: ההפקעה תבוטל ותוצאתה - הקניית הבעלות במקרקעין למדינה - תבוטל אף היא. על כן עסקינן בעתירה לביטולו של מעשה שלטוני, והסמכות לדון בעניין זה מסורה, כאמור, לבית המשפט הגבוה לצדק. במאמר מוסגר יצוין כי הסמכות לדון בתביעות לביטול הפקעות על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, להבדיל מהפקעות על פי פקודת הקרקעות בה עסקינן, אכן מסורה לבית המשפט לענינים מינהליים, כמצויין בעניין אלג'עברי (ראו: סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים התש"ס-2000).

6.         התביעה נדחית, אפוא, משום שבית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בה. בנסיבות העניין ובעיקר בשל אי הבהירות ששררה עד כה בעניין הסמכות וכן בשל השלב המאוחר שבו הועלתה טענת היעדר הסמכות על ידי המשיבה, אין צו להוצאות.

            ניתן היום, ‏כ"ב טבת, תשס"ה‏‏ (3.1.2005), בלשכתי, בהיעדר הצדדים, ונשלח למשרדי באי כוח הצדדים בפקסימיליה, בתיאום עמם.