פסק-דין בתיק הפ 253/02

פתח דבר

זו תביעה לפסק דין הצהרתי שהזכויות בדירה שברח' הנשיא ויצמן 5 (כיום שד' החירות 11) בחדרה (הידועה כגוש 10049 חלקה 269, להלן - "הדירה") הן של התובעת בלבד ואילו לנתבע 1 (בנה של התובעת, להלן: "התובע") אין כל זכויות בדירה. התביעה הוגשה גם נגד בנק דיסקונט למשכנתאות, הנתבע 2 (להלן: "הבנק") שהלווה כספים לתובעת ולנתבע למימון חלק מתמורת הדירה, והתובעת מבקשת להצהיר שחוזי הלוואה והמשכון שנעשו עם הבנק בטלים מאחר ורומתה ולא ידעה כי היא משעבדת את הדירה.

הנתבע 3 הוא הנאמן בפשיטת רגל על נכסי הנתבע (להלן: "הנאמן").

תחילתה של התביעה בבית משפט השלום בחדרה שם הגישה התובעת את תביעתה בהמרצת פתיחה 107/02. משהעלה הבנק טענת חוסר סמכות, הועבר הדיון בתביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה. התביעה הועברה ביחד עם צו זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא שננקטו ע"י הבנק.

בבש"א 14238/02 ניתנה החלטתי לביטול הצו הזמני שניתן בבית משפט השלום והתרתי לבנק להמשיך במימוש המשכנתא. התובעת הגישה לביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. בבש"א 1197/03 בביהמ"ש העליון נדחתה ב-10.3.03 הבקשה לסעד זמני בערעור.

הנאמן צורף להליכים בשלב מאוחר. התובעת לא צרפה אותו כמשיב בהמרצת הפתיחה. הנאמן הוזמן לדיון רק לאחר התייצבותו של הנתבע, שהודיע בישיבה מיום 23.3.03 כי הוא פושט רגל. בהחלטתי מאותו יום, הוריתי על הזמנתו של הנאמן לאור פשרה שהסתמנה בין הצדדים, על מנת שיתן דעתו לחוזה שגובש בין הצדדים באשר לדירה והמשך פרעון ההלוואה.

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 30.6.03, נעתרתי לבקשת ב"כ הבנק להסתמך על כל הליכי הביניים, לרבות על המסמכים שהוגשו כחלק מראיות הבנק, כפי שידרש.

רקע עובדתי

התובעת התגרשה מבעלה ביום 18.6.95. בחוזה הגירושין, שקיבל תוקף פסק דין, נקבע, כי הבעל מתחייב, בין היתר, לרכוש לתובעת תוך שישה חודשים דירה יד שנייה בת שלושה חדרים במרכז העיר חדרה, לפי בחירתה, וכן ליתן לתובעת סכום נוסף של 60,000 ש"ח.

במסגרת החוזה הופקד הנתבע על ביצוע שיפוץ בדירה במידת הצורך והתובעת נתנה לו ייפוי כוח בלתי חוזר לביצוע כל הפעולות שפורטו בחוזה הגירושין והדרושות לשחרורה מכל חוב או ערבות הרובצים על המשק במושב מאור שבו התגוררו בני הזוג.

גירסתו של הנתבע כי התובעת קיבלה מבעלה סכום של 80,000$ במקום שהבעל ירכוש עבורה דירת 3 חדרים, לא נסתרה. מהסכום אותו קיבלה התובעת יעדה סך 60,000$ לצורך רכישת הדירה. הנתבע סיפר כי עזר לתובעת בחיפושים אחר דירה המתאימה לצרכיה והדירה נשוא התביעה נשאה חן בעיניה, לכן לקח על עצמו הנתבע את תשלום הפרש המחיר, מימן 30,000$ ממקורותיו שלו. יתרת הכסף שולמה מכספי הלוואה שקיבלו התובעת והנתבע מהבנק. להבטחת ההלוואה נרשם משכון על הדירה כולה.

ב-15.11.95 חתמו התובעת ובנה על חוזה לרכישת הדירה נשוא המחלוקת תמורת 118,000$ בו נרשמו שניהם כקונים (דיסקונט/2). ביום 30.11.95 נחתם בין הבנק לבין התובעת ובנה חוזה הלוואה לפיו הבנק הלווה להם סכום נומינלי של 120,000 ש"ח לרכישת הזכויות בדירה (נספח א' לתצהיר קרן אזואליס). מאחר והדירה לא היתה רשומה בלשכת רשם המקרקעין, נרשם משכון לטובת הבנק ביום 7.12.95 בלשכת רשם המשכונות בחיפה (נספח ב' לתצהיר קרן אזואליס). כמו כן חתמו התובעת והנתבע על הוראה בלתי חוזרת לתשלום מלוא סכום ההלוואה (נספח ג' לתצהיר קרן אזואליס), ביחד עם יפוי כח בלתי חוזר לזכות הבנק (נספח ד' לתצהיר קרן אזואליס).

לאחר שלא עמדו בתנאי החזר ההלוואה המקורית, חתמו התובעת והנתבע ביום 2.4.98 על בקשה לפריסת ההלוואה. ביום 7.4.98 חתמו על תוספת לחוזה ההלוואה בה קבלו פריסה מחודשת של התשלומים (נספחים ה'-ו' לתצהיר קרן אזואליס).

לאחר שהתובעת והנתבע לא עמדו בתשלומים שנקבעו בחוזה ההלוואה ויתרת חוב הפיגורים עמדה על סכום העולה על 37,000 ש"ח (נספח ג' לתגובת הבנק בבימ"ש השלום בחדרה), ביקש הבנק לממש את המשכון הרשום על זכויות התובעת והנתבע בדירה, אולם בטרם הספיק לעשות כן, נודע לו על מינוייה של עו"ד גור-אריה, ככונסת נכסים במסגרת תיק הוצל"פ 12.16106.00.9 על חלקו של הנתבע בדירה.

הבנק פעל לביטול מינוייה לאור המשכון הרשום לזכותו על הדירה. עו"ד גור-אריה לא התנגדה לבקשה ומינוייה בוטל בהחלטה של ראש ההוצל"פ מיום 6.5.01 (נספח ו' לתגובת הבנק בבימ"ש שלום בחדרה).

ביום 10.6.01 הוגש לביצוע המשכון בתיק הוצל"פ בחיפה 02.16144.01.1, וביום 26.6.01 מונה עו"ד גולדנברג ככונס נכסים על הדירה (נספח ז' לתגובת הבנק בבימ"ש שלום בחדרה).

ביום 2.8.01 נמסרה אזהרה בדבר פתיחת תיק הוצל"פ לתובעת ולנתבע.

ביום 25.9.01 הומצא צו מינוי כונס הנכסים לתובעת ולנתבע (נספח יב' לתגובת הבנק בבימ"ש שלום בחדרה).

ביום 14.11.01 הוגשה בקשה למתן הוראות לעריכת שמאות לדירה.

תביעתה של התובעת בבימ"ש השלום בחדרה הוגשה ב-21.1.02 רק משהחל הבנק בהליכי מימוש המשכון על הדירה.

טענות הצדדים

לטענת התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב וכי תוך ניצול עובדה זו, ללא ידיעתה ובכוונת מרמה רשם הנתבע את עצמו כקונה נוסף של הדירה על מנת להפוך לאחד מבעליה. הנתבע הביא אותה לבנק, ובניגוד לידיעתה והסכמתה הוחתמה על חוזה ההלוואה בסך 120,000 ש"ח בו שועבדו גם זכויותיה בדירה ועל מסמכים נוספים הנספחים לחוזה ההלוואה שאת משמעותם לא הבינה כלל.