פסק-דין בתיק הפ 201432/04

1.         המבקשת הגישה נגד המשיבה (להלן: " העירייה") תביעה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרה כי בית המשפט יצהיר על ביטול חיובה של המבקשת במיסי ארנונה ומים ביחס למספר יחידיות המצויות ברח' הכרמל 27 בתל אביב (להלן: " הנכס"). המבקשת היתה רשומה, במועדים הרלוונטיים לתובענה, כמחזיקה ביחידות המרכיבות את הנכס.

2.         העירייה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף. בבקשתה היא טענה כי בית המשפט נעדר סמכות ענינית לדון בתובענה. נטען כי טענת המבקשת לפיה היא אינה המחזיקה בנכס, היא טענה שיש להעלותה בהשגה בפני מנהל הארנונה, ולא בפני בית המשפט. נטען כי למרות שלבית המשפט יש סמכות לדון בטענת "אינני מחזיק", הרי על פי ההלכה הפסוקה, סמכות זו לא תופעל כדבר שבשיגרה, אלא רק בענינים עקרוניים, בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת, המצדיקים סטייה מן הכלל.

3.         גם הטענה לפיה הנכס אינו ראוי לשימוש, צריכה להתברר לפני מנהל הארנונה, לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו -1976 (להלן: " חוק הערר"), ולבית המשפט אין סמכות ענינית לדון בה.

            עוד טענה העיריה, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. זאת משום שהמבקשת הגישה ביום 19.8.03 השגה שנדחתה ע"י העירייה (נספח י"ג להמרצת הפתיחה). המבקשת לא הגישה ערר, ולכן השומה לשנת הכספים 2003 הפכה סופית.

            עוד טענה העירייה כי ככל שהתביעה מתייחסת לשנים שלפני 1998 - היא התיישנה.

4.         המבקשת הגיבה לבקשה לסילוק על הסף. לטענתה, התובענה מתבססת על פסק דינה של כב' השופטת הניג בת. .א. 127763/01 (להלן: " פסק הדין"), לפיו המבקשת לא היתה בכל העת הרלוונטית דיירת מוגנת בנכס.

            המבקשת טוענת כי ביום 29.7.03 פנה בנה של המבקשת לעירייה בהודעה בכתב על חדילת חזקה, והמבקשת טענה כי יש ליישם את פסק הדין רטרואקטיבית.

לטענת המבקשת, נספח י"ג לא התקבל על ידיה.

            עוד טוענת המבקשת כי טענותיה הן מורכבות, ומצדיקות בירור בבית המשפט, שכן הן נובעות מ" החלטה שיפוטית חלוטה (היא פסק הדין) בגין העדר חזקה בנכס מאז ומעולם". המבקשת מוסיפה וטוענת כי על העירייה היה לפעול על פי פסק הדין, ולא להתעלם מקביעותיו.

5.         אני סבורה כי יש לדחות את התביעה על הסף.

            כפי שצויין לעיל, טענותיה של המבקשת ביחס לטענות העירייה בבקשתה, מתייחסות לפסק הדין. לגירסתה, העובדה שבפסק הדין נקבע כי היא אינה מחזיקה בנכס מאז ומעולם, היא ההופכת את הענין נשוא תובענה זו לענין מורכב, המצדיק בירור בפני בית המשפט.

6.         אולם, אני סבורה כי עיון בפסק הדין מביא לתוצאה הפוכה לגמרי.

            התביעה בת. א. 127763/01, היא תביעה לסילוק יד, שהוגשה ע"י הגב' תרצה גמליאל, נגד הנתבעת יחד עם אחרים.

            בית המשפט דן בטענות ההגנה של המבקשת כנגד התביעה. המבקשת טענה בתביעה הנ"ל, כי היא הפכה דיירת מוגנת ביחידות נשוא התובענה, שהן היחידות נשוא התובענה דנן, ברח' הכרמל 27 בתל אביב.

בית המשפט קבע (בעמ' 4 לפסק הדין) כי "לגופו של ענין, מודה נעמי (המבקשת, ר. ר. ) כי הינה מחזיקה ביחידות המפורטות בתביעה באופן יחודי ובלעדי". די בקביעה זו, שניתנה במסגרת תובענה בה היתה המבקשת צד, כדי להביא לדחיית טענותיה כלעיל.

7.         בהמשך, בעמ' 9 לפסק הדין נקבע עוד, כי אין מחלוקת כי נעמי עשתה ועושה שימוש ביחידות שתארה תרצה, למעלה מ-25 שנה טרם הגשת התביעה. טענת תרצה (התובעת בתביעה), היתה כי יש לה זכות לדרוש את הפסקת ההחזקה הייחודית של המבקשת בנכס, ובמובן זה בלבד לדרוש סילוק יד ופינוי.

8.         בית המשפט, בפסק הדין, אכן דחה את טענתה של נעמי לפיה היא דיירת מוגנת בנכס. אך, אין בקביעה זו כדי לשלול את הקביעה, לפיה נעמי - המבקשת - החזיקה חזקה ייחודית בנכס. כעולה מהאמור לעיל - ההפך הוא הנכון. בית המשפט קבע כמימצא (שלא היה שנוי במחלוקת כלל), כי המבקשת אכן החזיקה בנכס בחזקה ייחודית במשך למעלה מ-25 שנה.

            מכוח פסק הדין היה על המבקשת לחדול מלהחזיק בנכס באופן ייחודי ובלעדי (ר' ס' 36 עמ' 21 לפסק הדין).

9.         המסקנה של כל האמור לעיל, היא כי התבססותה של המבקשת בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף על פסק הדין - צריכה להביא לתוצאה הפוכה מהתוצאה המבוקשת על ידיה. פסק הדין קובע קביעות הפוכות מאלה שהמבקשת טוענת להן, ולכן אין בו כדי להצדיק דיון לגופו של ענין בטענות נשוא התובענה, טענות שהינן מהסוג שבדרך כלל יש לדון בהן בפני מנהל הארנונה.