פסק-דין בתיק הפ 200389/06

1.         המבקשת מחזיקה כדיירת מוגנת בדירת מגורים המצויה על חלק מחלקה 43 בגוש 6002 (להלן - הנכס), שבבעלות המשיבה, על פי חוזה שכירות שערכה המבקשת עם המשיבה, עוד בשנת 1956.

            מינהל מקרקעי ישראל הגיש בשנת 1996 תביעת פינוי כנגד נכדה של המבקשת ציון חבה (להלן - ציון), ממקרקעין שתפש שלא כדין סביבות הנכס (ת.א. 95006/96, בית משפט השלום בתל אביב יפו), וביום 7.4.05 נתן בית המשפט (כב' השופט גולדין) פסק דין, המורה על פינוי ציון מהמקרקעין האמורים (להלן - פסק הדין, תביעת הפינוי, בהתאם).

            בתובענה זו, עותרת המבקשת למתן צו הצהרתי, לפיו, פסק הדין " אין לו כל תחולה כלפי המבקשת, ועוד כי המשיבה אינה זכאית ו/או מוסמכת לפעול לפינוי המבקשת מנכס זה על פי פסק הדין ובמסגרת תיק הוצל"פ... אשר נפתח על ידי המשיבה לביצועו".

            במקביל להגשת התובענה, הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני " לעיכוב ביצוע פסק דין הפינוי" בטענה, כי ביצוע הפינוי עלול לפגוע בזכויותיה של המבקשת באותם מקרקעין, וניתן צו זמני כמבוקש (בכפוף להפקדת ערובות).

2.         אין חולק, כי המבקשת לא היתה צד ישיר לתביעת הפינוי, הגם שפסק הדין התייחס בעקיפין גם לזכויותיה בנכס ובסביבותיו, תוך כדי דיון בזכויותיו של ציון לגביהם. מבחינה זו, נכון הוא, כי פסק הדין "אין לו תחולה" על המבקשת.

            שאלה אחרת היא, האם המשיבה רשאית לפעול לפינויה של המבקשת מאותם מקרקעין מכוחו של פסק הדין.

3.         תובע, שקיבל פסק דין פינוי שניתן כנגד נתבע מסוים יכול לבקש את ביצוע פסק הדין גם כנגד צד שלישי המחזיק באותם מקרקעין מכח סעיף 64 ל חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, כאשר שמורה לצד השלישי הזכות לבקש מראש ההוצאה לפועל לעכב את הפינוי, כדי שיוכל לפנות לבית המשפט באותו ענין, וזאת " אם הוכיח להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל כי הוא זכאי להחזיק באותם מקרקעין", בהתאם לסעיף 65 לחוק האמור.

            כך נפסק, הלכה למעשה, על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 14/76 זלוטוגרה      הר-זהב ואח' נ' רוטנברג, פ"ד ל(3) 722, וכב' השופט לנדוי הסביר שם את הגיונה של הלכה זו, כדלקמן:

            " זו היתה ההלכה מלפני חוק ההוצאה לפועל החדש, והיא לא השתנתה אחריו. יש בה ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר: היא מונעת סיכול תביעתו של בעל הבית על ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מידי פעם מול פני טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי".

והשוו: השופט ת. אור ברע"א 662/91 חברת רון בע"מ נ' יונאי וקגו שמחות בע"מ ואח'. וכן ראו: ד. בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ב' (מהדורה שישית), סעיף  383, שסיכם את הדברים כך:

            " סיכום הדברים הוא, שניתן לפנות כל מי שנמצא בנכס העומד לפינוי, בין אם ניתן נגדו פסק פינוי ובין אם לא ניתן. ועובדה זו בלבד, שאדם נמצא או מחזיק בנכס בלא שניתן נגדו פסק פינוי איננה מונעת כשלעצמה את פינויו (בר"ע (ת"א) 8427/95 נאות תל אביב "דלת" בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, לא פורסם)".

4.         בין כה וכה, אינני נדרש להכריע בזכותה של המשיבה לדרוש את פינויה של המבקשת מכח פסק הדין או בזכותה של המבקשת להתנגד לפינויה, מהטעם הפשוט, שהמשיבה שבה והכריזה, הן בתשובתה לתובענה והן בסיכומיה, כי היא לא פנתה להוצאה לפועל לבקש את פינויה של המבקשת ואין בדעתה לעשות כן.

            נמצא, כי הכרעה בשאלה זו יכולה להתבקש, רק אם וכאשר, תבקש המשיבה לדרוש את פינויה של המבקשת מכח פסק הדין, ואזי תהא זכאית המבקשת לפעול בהתאם למתואר לעיל.

5.         המשיבה, למעשה, אינה מכחישה את זכויותיה של המבקשת כדיירת מוגנת בדירת המגורים, והמחלוקת האמיתית בין הצדדים היא בדבר גבולות הנכס ובדבר המקרקעין המדויקים הנכללים באותן זכויות.

            מחלוקת זו, שהצדדים טרחו עליה לחינם בהבאת עדים וראיות, איננה צריכה להתברר במסגרת תובענה זו.

6.         קשה להשתחרר מהרושם, שהמעונין האמיתי בניהול תובענה זו הינו ציון, שבאמצעותה השיג עיכוב ביצוע פסק דין הפינוי עד כה.

            רושם זה מקבל חיזוק גם מכך, שהמבקשת לא הובאה להעיד, ובמקומה העידה נכדתה. אמנם, הדבר נומק במצבה הרפואי ובגילה המתקדם, אולם נתונים אלה היו ידועים לב"כ המבקשת כבר בעת הגשת התובענה עצמה, והדבר לא מנע בעדו מלהסתמך על תצהירה לשם הגשת התובענה ובתמיכה לבקשה לצו זמני. 

7.         התוצאה:

            התובענה נדחית.