פסק-דין בתיק הפ 200014/06

1.         המבקשת היא בעלים של בנין המצוי ברחוב רמב"ם 29 גבעתיים (להלן:" הבניין").

            המשיבה 1 היא חברה, שבעל מניותיה ומנהלה היחיד הוא המשיב 2.

            המשיבה 3 היא אשתו של המשיב 2.

בין הצדדים נערך ביום 2.8.04 הסכם שכירות (להלן:" ההסכם"), לפיו הושכר הבניין למשיבה 1, והמשיבה 1 היתה רשאית להשכיר את יחידות הדיון שבו לאחרים בשכירויות משנה.

תקופת השכירות על פי ההסכם היא עד ליום 31.7.07.

            המשיבים 2 ו - 3 ערבו להתחייבויותיה של המשיבה 1 על פי ההסכם.

2.         המבקשת טענה להפרות שונות של ההסכם על ידי המשיבים: אי-תשלום חלק מדמי השכירות, תשלומים שנעשו באיחור, אי-מסירת ערבות בנקאית ושטר חוב על פי האמור בהסכם, אי-תשלום חובות ארנונה ומים.

            המשיבים הכחישו חלק מההפרות הנטענות ולגבי חלק אחר טענו, כי הן נגרמו בעטייה של המבקשת.

3.         המבקשת טענה עוד, כי המשיבים נתנו את הסכמתם לפינוי הבניין, עד ליום 31.12.05, ובהתאם לכך חתמה המבקשת על הסכם שכירות עם אחר, בני לביא.

למרות זאת, הפרו המשיבים את ההסכמה שביניהם וסירבו לפנות את הבניין.

            המשיבים טענו, כי ההסכמה הותנתה במספר תנאים, שלא מולאו על ידי המבקשת, וכן טענו לקנוניה שנעשתה בהקשר זה בין המבקשת ובין לביא.

4.         ואלה הסעדים, שהתבקשו  בתובענה:

            צו הצהרתי, לפיו המשיבים הפרו את ההסכם, אם עקב ההפרות הנטענות ואם עקב הסכמתם לפינוי הבניין בסוף שנת 2005;

להורות על סילוק ידם של המשיבים בבניין.

5.         בדיון שהתקיים ביום 31.1.06, הכריז ב"כ המבקשת (עמ' 1): "אני מוכן למחוק את הבקשה לסילוק יד".

גם אם ניתן היה לסבור, כי בהכרזתו זו התכוון ב"כ המבקשת למחיקת הבקשה לסילוק יד במסגרת הבקשה לצו זמני, בלבד, הרי שמוכח מתוך סיכומי התשובה (סעיף 9.1), כי הסעד היחיד, שעדיין מתבקש הוא הכרזה על בטלות ההסכם.

הדברים מתיישבים גם עם התנהגותה של המבקשת במהלך בירור התביעה: היא גיבשה באותו דיון הסדר "זמני" עם המשיבים, שהגם שיש לברך עליו, הוא אינו מתיישב עם סילוק יד המשיבים מהבניין, וגילתה את דעתה כי לא אצה לה הדרך בנדון: היא הגישה את סיכומיה באיחור של כחודש מהמועד שנקבע בהחלטת בית המשפט ואף הסכימה לדחיית הגשת סיכומי המשיבים (גם על הסכמה זו, כשלעצמה, יש לברך).

כך או  כך, אנו מצויים כיום כשבעה חודשים בלבד לפני המועד שנועד לסיום השכירות על פי ההסכם, ואין עוד טעם מעשי לדון בסעד זה.

יצוין, כי לא נטען גם על ידי המבקשת, כי יש הכרח בקיום ההסכם שנעשה עם  לביא, ולביא עצמו לא הגיש כל בקשה בנדון.