פסק-דין בתיק הפ 1524/06

פתח דבר

1.         ראשיתה של הפרשה שביסוד פסק דין זה הוא בבקשה שהגישו המשיבות - א.ב.א השקעות ופיתוח השומרון בע"מ (להלן: "אבא השקעות"), ואח ראש אלקנה בע"מ (להלן: "אח ראש") (אבא השקעות ואח ראש יכונו להלן ביחד: "המשיבות") -  במסגרת ה"פ 1455/06, בה נתבקש בית המשפט לאשר פסק בורר (להלן: "בקשת האישור") שניתן לכאורה בהליך שהתקיים בין המשיבות לבין המבקשת בדל הולדינגס בע"מ (להלן: "המבקשת").

המבקשת מצידה הגישה בקשה במסגרת ה"פ 1524/06 שהוכתרה "בקשה לביטול פסק בורר", שבה נתבקש בית המשפט לקבוע כי המסמך נושא בקשת האישור אינו מהווה פסק בורר כלל ועיקר, ומשכך אין לאשרו ככזה ויש אף להורות על ביטולו (להלן: "בקשת הביטול").

יוער בנקודה זו, כי חרף טענתה של המבקשת כי המסמך נושא בקשת האישור אינו בגדר פסק בורר ועל כן לא היה מקום לבקש את אישורו, הדרך להתנגד לבקשת האישור הינה בהליך של הגשת בקשת ביטול, כפי שנקטה המבקשת. כך לנוכח הוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובע לאמור:

"לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו".

(ראו בעניין זה: ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת (2005) 1179-1184).

2.         המסמך שבו עסקינן נושא את הכותרת "הכרעת בירור גישור קרקעות אלקנה - שערי תקווה" (להלן: "המסמך שבמחלוקת"; צורף כנספח א' לבקשת הביטול).

אף שבקשת האישור הוגשה על ידי שתי המשיבות גם יחד ובשם שתיהן הוגשה גם תשובה לבקשת הביטול - בישיבת קדם משפט שהתקיימה לפניי התברר למרבה ההפתעה כי בניגוד למצג זה, הן בקשת האישור והן התשובה לבקשת הביטול שהוגשו כביכול בשם שתי המשיבות כאחת באמצעות עו"ד גבעון, הוגשו ללא הסכמתה וללא ידיעתה של משיבה 2: אח ראש. לא רק זאת, אלא שאח ראש הודיעה כי אף היא מבקשת לבטל את המסמך שבמחלוקת. במצב דברים תמוה זה, הוסכם על הצדדים כולם כי יראו את בקשת האישור כבקשתה של אבא השקעות בלבד, וכי גם את התשובה שהוגשה בשם המשיבות בבקשת הביטול יראו כתשובתה של אבא השקעות, כאשר לאח ראש ניתנה בהסכמה אפשרות להגיש תשובה נפרדת מטעמה לבקשת הביטול; וכך אמנם עשתה.

רקע עובדתי

3.         בין המבקשת לבין אבא השקעות ניטשה מחלוקת בשאלה מי מהם רכש כדין את הזכויות במקרקעין שבחלקה 153 גוש 4, ובחלקה 15 גוש 9 מאדמות כפר סניריה באזור יהודה ושומרון (להלן: "חלקה 153" ו"חלקה 15", לפי העניין; וביחד יכונו "המקרקעין"). בהקשר זה וכלפי המבקשת הציגה עצמה אבא השקעות באמצעות מנהלה יצחק בן אברהם (להלן: "בן אברהם"), כמיופית-כוחה של אח ראש שביחד עם אבא השקעות טוענת לזכויות במקרקעין, כאשר מנגד כאמור עומדת המבקשת הטוענת לזכויות כאמור. אומר כבר עתה, כי אף שהצדדים הרחיבו את הדיבור בדבר גדר המחלוקת בדבר הזכויות הנטענות במקרקעין, ובין היתר בפיהם טענות זיוף ומרמה - פירוט זה אינו נדרש לצורך הכרעה בתיק שלפניי, ומשכך לא אדרש לו.

מכל מקום, על רקע המחלוקת שבין הצדדים, ביום 29.8.2005 נחתם ביניהם מסמך הנושא את הכותרת "כתב הסכמה לבירור - גישור ובוררות" (להלן: "כתב ההסכמה" צורף כנספח ב' לבקשת הביטול). הצדדים לכתב ההסכמה הם אבא השקעות ואח ראש באמצעות בן אברהם מצד אחד, והמבקשת באמצעות מיופה-כוחה עו"ד יוגב (להלן: "יוגב") מצד שני.

בכתב ההסכמה הסכימו הצדדים על העברת נושא בדיקת הזכויות במקרקעין לבירור בפני שני מגשרים: האחד - מר שוקי לוין (להלן: "לוין") "כמגשר מטעם יוגב"; והשני - מר עתניאל שנלר (להלן: "שנלר") "כמגשר מטעם בן אברהם". כך נאמר בכתב ההסכמה, כאשר יצוין כי אין מחלוקת כי הכוונה לכך שלוין ושנלר (להלן ביחד: "המגשרים") יהיו מגשרים מטעם הצדדים לכתב ההסכמה, שבן אברהם ויוגב הם נציגיהם.

על כתב ההסכמה, שעוד ארחיב עליו את הדיבור, חתומים הצדדים לו וכן המגשרים.

4. לאחר הליך של בירורים ופגישות שקיימו המגשרים עם הצדדים, בנפרד, ועם גורמים נוספים, ולאחר ארכה שניתנה להם, הוציאו המגשרים תחת-ידם ובחתימתם את המסמך שבמחלוקת הנושא תאריך 1.11.2005. במסמך זה הגיעו המגשרים למסקנה ולהחלטה שלפיה חלקה 153 תירשם על שם בן אברהם ואילו חלקה 15 תירשם על שם יוגב; כאשר יוער - אף שאיש מהצדדים לא העיר לעניין זה - כי נראה שהמגשרים לא שמו ליבם להבחנה שבין נציגי התאגידים כפרטים לבין התאגידים עצמם, ואולי עניין זה אינו במחלוקת בפניי.

תחת הכותרת "רציונאל ההחלטה" ציינו המגשרים, כי אף שלכאורה על פי החומר שהוצג בפניהם היה מקום לקבוע שהן חלקה 153 והן חלקה 15 יירשמו על שם בן אברהם, החליטו המגשרים לחלק את המקרקעין בין שני הצדדים - חלקה אחת לכל אחד מהם. את החלטתם נימקו המגשרים בשורה של טעמים כגון: שהמטרה היא גאולת הקרקע; שיתוף פעולה בין הצדדים הוא חיוני להצלחת גמר רכישת המקרקעין ורישומם; הכספים שהושקעו על ידי הצדדים; כל אלטרנטיבה אחרת תגרום לכך שלא ניתן יהיה בשנים הקרובות לרשום את המקרקעין; ואמונתם של המגשרים כי שני הצדדים פעלו לאורך הדרך בתום לב (ראו פירוט בעמ' 10 למסמך שבמחלוקת).

יצוין בנקודה זו, כי לטענת לוין, הוא חתם על המסמך שבמחלוקת שנוסחו הסופי הוכן על ידי שנלר, בלא שהספיק לקראו בעיון; שכן שנלר, לדבריו, אמר לו כי הוא עומד לצאת את הארץ וכי הזמן דוחק ועל המגשרים להשלים ולמסור את הצעתם לצדדים מאחר שפרק הזמן שהועמד לרשותם לגיבוש הצעתם עומד להסתיים. לגרסתו של לוין, מאחר שבין כך היה ברור כי כל עוד הצדדים עצמם לא נתנו אישורם למסמך, אין לו תוקף מחייב, הסכים לחתום על מסמך זה תוך שהתנה את חתימתו בכך שהמסמך לא יוצג בפני הצדדים עד אשר יאשר את נוסחו ויוכל להעיר את הערותיו לאחר שיהיה סיפק בידו לעיין בו. לדבריו, שנלר הסכים לתנאים אלה. בהמשך לכך טוען לוין, כי כאשר נתאפשר לו לעיין במסמך שבמחלוקת באופן מעמיק, סבר כי הוא לוקה בחד-צדדיות לטובת בן אברהם וכן שהוא חורג מגדר סמכותם של המגשרים. משכך ועם שובו של שנלר מחו"ל, פנה אליו לוין במכתב מיום 6.11.2005, בו ציין שחתם על המסמך שבמחלוקת תחת לחץ וכי אינו מסכים לאמור בו. עוד ציין באותו מכתב:

"מאחר ואנו לא התמנינו כבוררים אלא כמגשרים, אין לנו כל סמכות על פי דין לקבל איזה שהן החלטות מבלי הסכמת הצדדים, ועל כך גם התחייבתי במפורש לשולחי. לכן, אני מציע להושיב סוף סוף את הצדדים ביחד ולנסות להגיע איתם לאיזה סיכום מוסכם ביניהם בטרם יועבר הנושא לדיון אצל הבורר המוסמך"(המכתב צורף כנספח ו' לבקשת הביטול).

למכתב זה לא נתקבל כל מענה, וכך גם בהתייחס למכתב נוסף ששלח לוין לשנלר ביום 20.2.2006 ברוח הדברים האלה (צורף כנספח ז' לבקשת הביטול).

5.         לטענת המבקשת, המסמך שבמחלוקת הינו ניסיון של המגשרים לפתור את הסכסוך שבין הצדדים בהליך של גישור, במסגרת הסמכות שניתנה להם בכתב ההסכמה, ומשלא ניתנה הסכמת הצדדים למסמך זה, הרי שאין לו תוקף מחייב וממילא אינו בגדר פסק בורר. לגופו של הסכסוך טוענת המבקשת כי היא היא בעלת הזכויות במקרקעין כולם שאותם רכשה בממון רב וכי אם ינתן תוקף מחייב למסמך במחלוקת, תאבד המבקשת את זכויותיה מבלי שניתנה לה הזדמנות ראויה לשטוח את טענותיה ולהציג את ראיותיה. זאת באשר ההליך שהתנהל, מעצם מהותו, התמקד בניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה ולא בבירור הזכויות המשפטיות לאשורן.