פסק-דין בתיק הפ 1451/06

רקע

בשנת 1937, בעת שהמבקשת הייתה ילדה בת חמש, שוכנו הוריה של המבקשת ובני משפחתם במקרקעין ברח' הפלמ"ח 24 נס ציונה המהווים חלק מחלקה 811 בגוש 3637 שבבעלות הקרן הקיימת לישראל (להלן: "הנכס").

בתובענה שלפני עותרת המבקשת המתגוררת כיום בנכס להצהיר על זכותה הקניינית מסוג חכירה לדורות בנכס.

טענות המבקשת

בשנת 1937 שוכנה משפחתה של המבקשת בנכס על ידי גורמים מוסדיים אשר סייעו בקליטת עולים.

בתחילת שנות ה - 40 של המאה הקודמת נפטר אביה של המבקשת ואימה הועברה למוסד רפואי שם התגוררה עד לפטירתה בשנת 1971.

בתחילת שנות ה - 40 של המאה הקודמת התחתנה המבקשת עם זכריה ראובן ז"ל, וביחד התגוררו בנכס. בסמוך עזבו אחיה ואחיותיה של המבקשת את הנכס והמבקשת ובעלה נותרו להתגורר בנכס לבדם. 

המבקשת ובעלה החזיקו בנכס חזקה נוגדת לזכות הבעלות של הקרן קיימת לישראל ו/או מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") במשך כ - 25 בטרם נחקק חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. לפיכך ובהתאם להוראות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני (להלן: "חוק הקרקעות") רכשו זכות קניינית בנכס.

המבקשת ובעלה המנוח החזיקו בנכס במשך כ - 70 שנה ובתוך תקופה זו ביקש בעלה ואף קיבל מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה נס ציונה (להלן: "הועדה המקומית") היתר לבנית בית. בכל התקופה האמורה לא הביע המינהל את התנגדותו לחזקה שהחזיקו המבקשת ובעלה בנכס, ועל כן, יש לראות במבקשת ובבעלה בעלי רשות בלתי הדירה להחזיק בנכס.

ביום 14.2.1983 נפטר בעלה של המבקשת ועל פי צוואה שהותיר ירשה המבקשת את עזבונו ובכלל זה זכויותיו בנכס.

המינהל התקשר עם בעלי מקרקעין הגובלים בנכס בהסכמי חכירה. לפיכך, בהתנגדותו להתקשר עם המבקשת בהסכם דומה מפלה המינהל את המבקשת ביחס לבעלי מקרקעין הגובלים בנכס.

טענות המינהל

תובענת המבקשת התיישנה ואין להזדקק לה.

המבקשת השהתה את הגשת התובענה במשך שנים רבות ובכך גרמה למינהל נזק ראייתי המצדיק את דחיית התובענה.

בבדיקה שנערכה ברישומי המינהל לא נמצא תיק על שם המבקשת ו/או מי מבני משפחתה ביחס לנכס, ואולם בתיק הבנין בוועדה המקומית נמצאו מסמכים מהם עולה כי בשנת 1954 חתמה הועדה המקומית על תוכניות בניה, אולם המינהל לא נתן הסכמתו לבניה.

משלא נמצא תיק על שם המבקשת במינהל מתנגד המינהל להכרה בזכויות החכירה של המבקשת.

דיון

א.      ממצאים עובדתיים

מהאמור בתצהירה של המבקשת מיום 27.11.06, עולה כי: בשנת 1937 שוכנה משפחתה של המבקשת בנכס ועד לפטירתם התגוררו הוריה של המבקשת בנכס. אביה של המבקשת, שלמה ערבה ז"ל, נפטר בשנת 1945 ואימה רחל ערבה ז"ל, נפטרה בשנת 1971 לאחר ששהתה משנות הארבעים לערך ועד לפטירתה במוסד רפואי. בתחילת שנות הארבעים לערך נישאה המבקשת לזכריה ראובן ז"ל ובסמוך עזבו אחיה ואחיותיה של המבקשת את הנכס ומאז היא ובעלה מחזיקים בנכס. בעלה של המבקשת נפטר בשנת 1983 והותיר אחריו צוואה לפיה ירשה המבקשת את זכויותיו בנכס. המבקשת לא נדרשה ומעולם לא שילמה דמי חכירה למינהל.

המינהל לא כפר בגרסה זו של המבקשת ועל כן האמור לעיל נקבע כממצאים עובדתיים. לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בשאלה מתי עזבו אחיה ואחיותיה את הנכס, ולכן גם לא ניתן לקבוע ממצא בשאלה מתי החלה החזקתה של המבקשת בנכס להיות חזקה יחודית. 

ב.      בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' עבדאללה אסעד שבלי ואח', פ"ד מו (2), 81, (להלן: "ע"א 520/89") דן בית המשפט העליון ביחס שבין ההוראה הקבועה בסעיף 78 לחוק הקרקעות לפיו ניתן לרכוש זכויות בעלות במקרקעין מכוח החזקה לבין ההוראה הקבועה בסעיף 9 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל לפיה לא תועבר הבעלות במקרקעין שבבעלות המדינה במכר או בדרך אחרת, וכך נקבע (שם בע' 87):

"משמע, כי החל מחוק היסוד, התיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד "רוכשת", ומקנה זכויות קנין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול."