פסק-דין בתיק הפ 1347/04

המבקשת מכרה מקרקעין שבבעלותה (המחצית הקדמית של המקרקעין הידועים כגוש 5739 חלקה 7 ברחוב הירמוך 7 ביבנה - להלן: " הנכס") למשיבה 1 תמורת סך של 308,000$ (ההסכם למכירת הנכס על ידי המבקשת יכונה להלן: " הסכם המכר").

המשיבה 1 משכנה את זכויותיה לטובת המשיב 2 (להלן: " הבנק"). על הנכס נרשמה הערת אזהרה על התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק.

המבקשת טוענת כי המשיבה 1 נותרה חייבת לה למעלה ממחצית סכום התמורה שהיה עליה לשלם לה עבור הנכס מכוח הסכם המכר, והפרה את הסכם המכר בהפרות רבות. לכן, ביטלה המבקשת את הסכם המכר במכתב מיום 3.6.04.

המשיבה 1 נקלעה לקשיים, ומונה לה מפרק וכונס נכסים (הוא המשיב 2).

המבקשת טוענת כי גילתה להפתעתה כי כונס הנכסים התיימר למכור את חלקה של המבקשת בנכס למשיבה 4 (הסכם המכירה של הנכס למשיבה 4, יכונה להלן: " הסכם הכונס"). המבקשת טוענת כי מכירת הנכס למשיבה 4 בהסכם הכונס, נעשתה תוך הטעייה ותרמית  - הן של המבקשת והן של שתי ערכאות שיפוטיות.

המבקשת טוענת כי כונס הנכסים יכול היה למכור בהסכם הכונס, לכל היותר את הזכויות החוזיות של המשיבה 1 בנכס. עוד נטען כי גם הרוכשת של הנכס, המשיבה 4, לא היתה תמת לב, והיא ידעה על זכויותיה הנטענות של המבקשת בנכס.

עוד טענה המבקשת כי בהליך המכירה של הנכס בהליך ההוצאה לפועל, נפלו פגמים רבים שדי בכל אחד מהם כדי להביא לבטלות המכירה של הנכס למשיבה 4.

בהמרצת הפתיחה, עתרה המבקשת כי בית המשפט יצהיר כי הסכם המכר בוטל על ידיה כדין, כי למשיבה 4 אין כל זכויות בנכס, וכי יש לבטל את כל הערות האזהרה שנרשמו על הנכס לטובת המשיבה 4 ולטובת הבנק. כן התבקש בית המשפט להצהיר כי הסכם הכונס עניינו בזכויות החוזיות של המשיבה 1 בנכס, או לחלופין להצהיר כי הסכם הכונס ואישורו על ידי ראש ההוצל"פ הם בטלים ומבוטלים.

בישיבת יום 6.12.05, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פסק הדין יינתן בדרך של פשרה, מכוח סמכותו של בתי המשפט על פי ס' 79א' לחוק בתי המשפט.

במסגרת הפשרה, הסכימו הצדדים כי הנכס יימכר למשיבה 4 בהתאם להסכם הכונס. באשר למערכת היחסים בין הבנק לבין המבקשת, הוסכם כי פסה"ד בדרך של פשרה, ובית המשפט יקבע את סכום הכסף שעל הבנק לשלם למבקשת, כאשר לאחר תשלום הסכום הנ"ל, לא יהיו עוד למבקשת כל טענות וזכויות כלפי הנכס.

בסיכומים מטעמה, טענה המבקשת כי ההפסד שנגרם לה כתוצאה מפעולותיו של כונס הנכסים הוא אובדן זכות הבעלות שלה בנכס. לטענתה, יש להעריך את ערך הנכס בסך של 660,000$. לטענת המבקשת, היא קיבלה כבר מהמשיבה 1 עבור הנכס, על חשבון הסכם המכר, סך נומינלי של 732,000 ש"ח + מע"מ (173,312$).

בנוסף, המבקשת זכאית לקבל פיצוי מוסכם מראש בגין הפרת המשיבה 1 את הסכם המכר, בסך 190,000 ש"ח (47,135$).

המבקשת טוענת כי היא נותרה חייבת למס שבח סך של 190,000 ש"ח (49,784$) בגין הסכם המכר. לטענתה, יש להורות לכונס לשלם סכום זה לרשויות מס השבח, ולחלופין - לפצות את המבקשת בגובה החוב בצירוף מע"מ.

בנוסף, יש להביא בחשבון את הוצאות המשפט שנגרמו למבקשת בשל התנהלותו של הכונס.

מנגד, טוען הכונס כי אין בסיס לטענת המבקשת ביחס לתשלום המע"מ ומס השבח. הסכום שנקבע בהסכם המכר, אינו כולל תוספת מע"מ, ועל פי הסכם המכר, תשלום מס השבח חל על המוכרת.

הבנק טוען כי המבקשת לא הגישה הוכחת חוב כנגד מפרק המשיבה 1. היא דרשה את יתרת התמורה מהמשיבה 1 ארבע וחצי שנים לאחר הסכם המכר, ושנה לאחר שניתן צו הפירוק כנגד המשיבה 1. הודעת ביטול הסכם המכר על ידי המבקשת ניתנה באיחור ושלא כדין.

הבנק הוסיף וטען, כי לא הוכח שהמשיבה 1 לא שילמה את מלוא התמורה עבור הנכס, ולא נחשפה במלואה מערכת היחסים בין המבקשת לבין המשיבה 1.

עוד נטען כי המבקשת אינה זכאית, בשל התנהגותה, לפיצוי המוסכם מראש, ואף לא להפרשי הצמדה וריבית על סכום החוב של המשיבה 1 כלפיה.

הבנק חולק על טענתה של המבקשת לפיה שווי חלקה בנכס הוא 600,000$.