פסק-דין בתיק הפ 1212/05

רקע עובדתי

1.       לפניי בקשה לביטול פסק בורר שניתן על ידי הבורר עו"ד דוד גולן (להלן: "הבורר") ביום 22/5/05 ותוקן בהחלטה מיום 21/9/05, ואשר הוכתר בכותרת "פסק בוררות משלים (סופי)" (להלן יכונו הפסק וההחלטה המתקנת: "הפסק הסופי" והבקשה תכונה: " בקשת הביטול"), שבה מתבקש בית המשפט:

"לקבוע - במקום פסק דינו הנ"ל של הבורר - כי התחשיב הנ"ל צריך להתבצע בהתאם לקביעתו של הבורר הנכבד עפ"י האמור בסעיף 13.8 לפסק דינו המתוקן של הבורר הנכבד מיום 1.5.03 ובהתאם לקביעתו בהחלטתו מיום 18.10.04, דהיינו בהשוואה בין השטח על פיו חויבה המבקשת בפועל (717 מ"ר) לבין השטח שלטענת הבורר נבנה בפועל עבורה         (661.87 מ"ר), כי למשיבים לא מגיעה ריבית חובה בגין התקופה המצוינת לעיל (4/97 עד 9/99 - ע.ב.) וכן כי על המשיבים לשאת בהוצאות הבוררות, בשכ"ט הבורר ובשכ"ט עו"ד של המבקשת." (ההדגשות במקור - ע.ב.)

          הרקע העובדתי לסכסוך בין הצדדים פורט בהרחבה בפסק הדין בה"פ 826/03 (פסק הדין מיום 3/6/04 ניתן על ידי מותב זה של בית המשפט), ואינני רואה מקום לפרטו שוב. די אם אציין כי בין המבקשת, טובית דרור חב' לנכסים בע"מ (להלן: "המבקשת") לבין המשיבים, אשר הם שותפיה של המבקשת לרכישת מקרקעין בפרויקט הידוע כ"בית אדגר" בקרית מטלון בפתח-תקווה ולבנייתו (להלן: "הפרויקט"), נתגלעה מחלוקת בנוגע לגודלה של היחידה שהוקצתה למבקשת בפרויקט ומשכך גם באשר להיקף התשלום שבו על המבקשת לשאת בגין חלקה בפרויקט זה.

          המחלוקת בין המבקשת לבין המשיבים נעוצה בטענת המבקשת כי התוכנית המקורית של הפרויקט שונתה שלא בהסכמתה וכי שטח היחידה שהוקצתה לה הוקטן, ומשכך ביקשה להפחית את התשלומים שבהם נדרשה לשאת לקופת הפרויקט. המבקשת תובעת להחזיר לה סכומים ששילמה ביתר, באשר לטענתה חויבה על פי שטח יחידה של 717 מ"ר, בעוד ששטח היחידה שנבנה בפועל קטן בהרבה.

          המשיבים מצידם טענו כי על פי הסכם השיתוף בפרויקט, יכולים ואף צפויים היו לחול שינויים בגודלן של היחידות המיועדות לשותפים בפרויקט, וכי המבקשת נתנה לכך הסכמתה מראש. המשיבים גם חלקו על תחשיביה של המבקשת.

          בהתאם לסעיף 13 להסכם השיתוף בין הצדדים הוחלט להעביר את ההכרעה במחלוקת לבורר אשר יהא פטור מהוראות הדין המהותי, מדיני הראיות ומסדרי הדין, וכן הוסכם כי הבורר ימנה שמאי מוסמך.

2.       פסק הבורר הראשון ניתן ביום 17/2/00 (להלן: "הפסק הראשון"), והמבקשת הגישה לבית משפט זה בקשה לביטולו (ה"פ 749/00), בטענה כי ממצאי השמאי שמונה היו מוטעים משלא התאפשר למבקשת להביא לפני השמאי את ראיותיה ולא לחקור אותו על חוות דעתו; ומשכך - יש לבטל את פסק הבורר הנסמך על חוות דעתו של השמאי. בית המשפט (כב' השופט א' סטרשנוב) קיבל את הבקשה והורה על ביטול הפסק הראשון.

          ביום 1/5/03 נתן הבורר את פסק הבוררות המתוקן (להלן: "הפסק השני"), אשר הסתמך גם על עדותו של השמאי ועל חקירתו לפני הבורר. משניתן הפסק השני הגישו שני הצדדים בקשות לתיקון, אשר נדחו על ידי הבורר בהחלטותיו מיום 21/5/03 ומיום 7/7/03.

          ביום 6/7/03 הגישה המבקשת בקשה לביטול הפסק השני (ה"פ 826/03) ובה עתרה לביטולו בעילה האמורה בסעיף 24 (3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), שזו לשונה:

"הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"

          במסגרת הבקשה נושא ה"פ 826/03 עתרה המבקשת גם להצגת ראיות נוספות אשר לא היו לפני הבורר בעת שנתן את פסקו. בפסק דין מיום 3/6/04 דחה מותב זה של בית המשפט את הבקשה לביטול הפסק השני על כל רכיביה, כאשר בפסק הדין נכתב מפורשות כי:

"אף לו היה ממש בטענת המבקשת כי הבורר טעה בהחלטתו בכך שלא פסק כעולה מחוות דעת השמאי, הרי שטעותו של בורר אינה מהווה עילה לביטול פסקו. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי אין בית משפט יושב כערכאת ערעור על פסק בוררות ואין הראשון מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של הבורר." (סעיף 16 לפסק הדין בה"פ 826/03).

          על פסק הדין בה"פ 826/03 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6481/04), ובית המשפט (כב' השופט ס' ג'ובראן) דחה את הבקשה בהחלטה מיום 27/12/05 מן הטעם שהמבקשת בבקשתה לא עמדה בדרישת ההלכה שלפיה רשות ערעור במקרים כגון זה תינתן רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת היבט עקרוני החורג מתחום עניינם הפרטי של בעלי הדין. עם זאת, ציין בית המשפט העליון, כי גם לגופה של הבקשה אין בה ממש, וכלשונו:

"משפטרו הצדדים בהסכם ביניהם את הבורר מכללי הדין המהותי ומכללי סדרי הדין, מנועה המבקשת מלטעון לחוסר סמכות של הבורר אשר פסק בהתאם לשיקול-דעתו העצמאי ושלא בהתאם לכללים הראייתיים הנהוגים בפני בית-המשפט (ראו סמדר אוטלונגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005), בעמ' 1018-1019).

בדומה, אין לקבל את טענת המבקשת, לפיה היה על הבורר לקבל את חוות-דעתו של השמאי. כפי שציין בצדק בית-המשפט המחוזי, חובה על הבורר להפעיל את שיקול-דעתו העצמאי לשם הכרעתו והוא מנוע מלכוף לשם כך את שיקול-דעתו לשיקול-דעתו של השמאי הממונה על-ידיו."

3.       לאחר מתן פסק הדין המאשר את הפסק השני ובטרם ניתנה ההחלטה בבקשת רשות הערעור, פנתה המבקשת אל הבורר בבקשה לתיקון החישובים שבפסק השני וביקשה הבהרות לגבי נושאים שונים הקשורים בדרך המתאימה לעריכת התחשיב  שנותר לעשותו בין הצדדים. הבורר דחה את הבקשה לתיקון הפסק השני, והבהיר את הטעון הבהרה במסגרת החלטה מיום 18/10/04 (ראו: סעיף 2 לפסק הסופי, כאשר יוער שבטעות נרשם שם כי תאריך ההחלטה הוא 19/10/04). בעקבות החלטה זאת, הצדדים ערכו תחשיבים והעבירו אותם לבורר, ולאחר מכן העבירו לבורר הסתייגויות מתחשיבי הצד שכנגד.

          המחלוקת בין הצדדים נעוצה בעיקרה בשאלת חלקה הנכון של המבקשת בהוצאות הפרויקט ובאופן שבו יש לחשב חלק זה. המבקשת סברה - וסבורה עדיין - כי יש לחשב את הזיכוי המגיע לה על פי ההפרש בין השטח שעליו שילמה בפועל (717 מ"ר) לבין השטח האקוויוולנטי שקיבלה בפועל (661.87 מ"ר). חישוב זה מעלה כי חלקה של המבקשת בהוצאות הפרויקט צריך להיות 5.0802% מעלות הפרויקט; המשיבים מצידם טוענים כי יש לחשב את הזיכוי המגיע למבקשת תוך השוואה בין השטח האקוויוולנטי שהגיע למבקשת (להבדיל מהשטח הפיזי), שטח העומד על 696 מ"ר, לעומת השטח האקוויוולנטי שקיבלה בפועל, 661.87 מ"ר, תחשיב אשר ממנו עולה כי חלקה של המבקשת הוא 5.2335%, ועל כן ההחזר המגיע לה קטן מכפי שהיא טוענת.

          בסעיף 7.3 לפסק הסופי קבע הבורר: