פסק-דין בתיק הפ 118/07

המבקש והמשיב היו שותפים במשרד עורכי דין שנוהל על ידם. עסק השותפות התנהל ב-2 דירות ברח' האחים בז'רנו 10 רמת גן גוש 6207 חלקה 71, תת-חלקה 1 ותת-חלקה 2 (להלן: "הדירות").

הדירות היו בבעלות משותפת של בעלי הדין, ורבצו עליהן שיעבודים לטובת בנקים.

לאחר 7 שנות שותפות דרכם של בעלי הדין נפרדה.

ב-1.1.06 הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

"הנדון: שתי דירות ברח' בז'רנו 10, רמת גן, גוש 6207 חלקה 71

אנו הח"מ, עו"ד אברהם ברדוגו, ת"ז 06777502, ועו"ד דוד דרעי, ת"ז 053348645, בעלים במשותף של שתי הדירות הנ"ל, מאשרים בזה בחתימת ידנו להלן, את הסכמתנו לפעול למכירת שתי הדירות הנ"ל תוך 60 יום מהיום, לכל המרבה במחיר, על מנת שתמורת הדירות תשמש לצורך פרעון החוב לבנק המזרחי ופרעון יתרת החוב במשכנתאות הרובצות על הדירות הנ"ל.

אנו נפעל, כל אחד לחוד, להשיג תמורה גבוהה ככל האפשר, ומתחייבים לחתום על כל מסמך שיידרש לשם ביצוע מכירת הדירות הנ"ל לכל המרבה במחיר.

יתרת התמורה ממכירת הדירות, לאחר פרעון החובות הנ"ל, תחולק בינינו בחלקים שווים, לאחר ניכוי כל תשלום ששולם, אם שולם, מחשבונו הפרטי של אחד מהצדדים (ולא מחשבון השותפות)".

ב-17.3.06 נכרת בין הצדדים הסכם מכר (נספח 2 לתובענה,  להלן: "החוזה") לפיו מכר המשיב למבקש את כל זכויותיו בדירות תמורת סכום של -.187,000 דולר.

לפני תובענה לאכיפת החוזה. בתשובתו העלה המשיב כנגד אכיפת החוזה את הטענות הבאות, שיובאו להלן כלשונן בתשובה:

 א.  המבקש דחק את המשיב לחובות כבדים וכפה אותו תחת לחץ חובות אלה לעיסקת מכר של רכושו (סעיף 9 ב לתצהיר התשובה).

ב. המבקש כפה (על המשיב) את גובה סכום המכר ומנע לקבלת כל אפשרות העיסקה הטובה ביותר, ובכך מנע קבלת תמורה ראויה ונכונה (סעיף 9 ה לתשובה).

ג. המבקש נמנע מפרעון מלוא התמורה הנמוכה אותה כפה (סעיף 9 ה סיפא לתצהיר התשובה).

טענות הכפיה

נטל הראיה להוכחת טענת הכפיה רבץ על המשיב אשר ביסס את הגנתו על טענה זו.

הכפיה אותה מייחס המשיב למבקש הינה הכנסתו של המשיב לחובות, שאילצו את המשיב להסכים למכירת הדירות.

האשמת המבקש כמי ש "דחק את המשיב לחובות כבדים" נטענה על דרך הסתם, ללא שמץ ראיה, ובכל מקרה אינה רלבנטית.

הרקע למכירה הינו החלטת המבקש והמשיב להפסיק השותפות ביניהם, שעסקיה התנהלו בדירות. אכן על הדירות רבצו שיעבודים, ומטבע הדברים בנספח 1 לתובענה נקבע ש "תמורת הדירות תשמש לצורך פרעון החוב לבנק המזרחי ופרעון יתרת החוב במשכנתאות הרובצות על הדירות", אולם אין בדברים אלו כדי להוות תשתית לממצא בדבר היות המשיב נתון למצב של כפיה ששלל את בחירתו החופשית למכור את דירות.

ככל שנטל החובות עמד ביסוד החלטתו של המשיב להסכים למכירת זכויותיו בדירות, הדברים אינם מגיעים כדי כפיה במובנו של סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973.