פסק-דין בתיק הפ 1038/02

1.         לפני שלוש שנים, הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שבו עתר לכך שייקבע כי הוא, המבקש, ולא משיבים 2 ו-3, הוא הבעלים של מיטלטלין הכוללים כתבי יד וחפצי יודאיקה רבים שפורטו בנספחים להמרצת הפתיחה, ואשר הוערכו על ידי התובע בשווי של למעלה מ-חמישה מיליון שקל (ראה סעיף 3 להמרצת הפתיחה) (להלן - ה"מיטלטלין").

2.         המשיבה 1 (להלן גם - "עמירון") הגישה תשובה מפורטת, ובו טענה בתמצית כי המיטלטלין הנ"ל היו בבעלות משיבים 2 ו-3, אשר חייבים כספים למשיבה 1, והם אף עוקלו ביחסים שבין משיבה 1 (כתובעת) לבין משיבים 2 ו-3 (כנתבעים), וכי כל מטרת ההליך היזום על ידי המבקש הוא ניסיון להבריח את המיטלטלין מידי המשיבה 1.

3.         המבקש הגיש כתב תשובה.

4.         בתיק זה התקיימו קדמי משפט רבים. בישיבת קדם המשפט הראשונה הוסכם כי התביעה תעבור לפסים של תביעה רגילה, וכן נקבע כי המבקש ימציא ערב טוב לכיסוי ההוצאות,  דבר שבוצע (ראה החלטה מיום ח כסלו תשס"ג (13.11.02), עמ' 5-4 לפרוטוקול).

5.         בקדמי המשפט שהתקיימו לאחר מכן נידונו שאלות מקדמיות, כאשר העיקרית שבהם הייתה דרישת  משיבה 1 כי המבקש ישיב על שאלון מפורט המתייחס, בין היתר, גם לשאלת רישום העסקאות, אשר בגינם הועברו המיטלטלין אליו, לטענתו, כולל הדיווח של אותן עסקאות לרשויות המס בארצות הברית. מבלי להרחיב את הדיבור יתר על המידה, מהשאלות ומהתשובות עולה כי המיטלטלין הללו היו חפצי יודאיקה בעלי ערך כספי משמעותי, ומטרת השאלון הייתה לבדוק האם אכן הייתה עיסקה למכירתם, כאשר הקונה הוא המבקש, והדרך לבדוק טענה זו "עברה" במישור הדיווח לרשויות המס והתיעוד האחר המתלווה לעסקאות מסוג זה.

6.         הוגשו בעניין מספר לא מועט של בש"אות, וניתנו החלטות שונות. בשלב מאוחר יותר, הודיעו הצדדים כי הם מנהלים משא ומתן לסיום הסכסוכים ביניהם, אך משא ומתן זה לא עלה יפה, ולכן בישיבת קדם המשפט האחרונה שנערכה ביום ה שבט תשס"ה (12.1.05) קבעתי הוראות ביחס לתשובות לשאלון וכן קבעתי כי מר וולך (משיב 2) יתייצב לקדם המשפט הבא, כדי שהוא יוכל להגיב האם לענות לשאלון.

7.         ביני וביני הגיש עו"ד שטוב, ב"כ המבקש, בקשה למחיקת התביעה (בש"א 651/05).הרקע להגשת הבקשה הוא זה: ניתן לאחרונה פסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 8896/03 וולך נ' עמירון סי. טי. אל מימון והשקעות בע"מ) אשר קיבל את ערעורו של מר וולך וביטל פסיקה של בית משפט שלום ובית משפט מחוזי, אשר קבעו כי מר וולך חייב כספים למשיבה שנתנה לו הלוואות, והחזיר את התיק שבין הצדדים הנ"ל לבית משפט שלום כדי שכל צד יוכל לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בסוגיית היתר העסקה, אשר לדברי מר וולך חלה ביחסים בינו לבין עמירון, ולכן אין הוא חייב כספים לעמירון (בקשת עמירון לדיון נוסף - נדחתה; ראה: דנ"א 366/05 עמירון סי. טי. אל מימון והשקעות בע"מ נ' וולך ).

 8.        לטענת ב"כ המבקש, מטרת ההליך בפניי הייתה להצהיר כי הוא הבעלים של המיטלטלין אשר עוקלו על ידי המשיבה 1, והליך זה נעשה כי המבקש " אשר חשש כי עקב פסק הדין ועקב העיקולים יוברח ממנו רכושו, יזם את ההליך דנן להצלת רכושו" (סעיף 5 לבקשה בבש"א 651/05). מאחר ובית המשפט העליון נתן לוולך רשות להגן, ופסק הדין שחייבו לשלם את הסכומים לעמירון בוטל, סבור ב"כ המבקש כי " הנסיבות שנוצרו, הוסר החבל מצוואר הפריטים והסיכון הורחק. אין כיום פסק דין המחייב את וולך במאומה ולכן אין כל חשש כי יאונה רע לפריטים של המבקש" (סעיף 9 לבקשה).

9.         הבקשה האופרטיבית של עו"ד שטוב היא כי ההליך המשפטי שבפניי, שאמור להיות עתה תיאורטי בלבד, כלשונו בסעיף 11 לבקשה, יימחק ללא צו להוצאות. מטרת המחיקה היא לסיים את ההליך אך לא ליצור "מעשה בית דין", שכן במקרה ובעתיד תשוב הסכנה לרחף מעל המיטלטלין, יהיה רשאי המבקש לשוב ולהגיש בקשה דומה כדי להגן על רכושו (סעיף 12 לבקשה).

10.       ב"כ המשיבה 1, התנגד לבקשה וביקש כי התביעה תדחה ולא תמחק. הוא הדגיש את ההליכים הממושכים ואת העובדה כי עצם בקשה הבקשה מוכיחה על הקנוניה שבין המבקש לבין משיבים 2 ו-3, מר וולך ורעייתו.

            ב"כ משיבה 1, עו"ד סלפוי טען כי בנסיבות שתיאר,  הדרך הנאותה היא לדחות את התביעה ולא למוחקה, וזאת עקב השימוש לרעה בהליכי משפט מטעם התובע, המבקש.

11.       לחילופין, טען  עו"ד סלפוי, כי יש לחייב את המבקש בהוצאות משמעותיות וזאת לאור הדיונים הרבים (בסעיף 28 לתגובתו מציין הוא 30 מסמכים או הליכים שננקטו).

12.       בכל מקרה מבקש ב"כ משיבה 1, כי ההוצאות שיפסקו לחובת המבקש, יהיו הן כנגד המבקש והן כנגד הערבה לכיסוי ההוצאות.

13.       המבקש הגיש תגובה  לתגובת משיבה 1 וחזר וטען כי יש מקום למחוק את התביעה ולא לדחותה.

14.       לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי במקרה שלפנינו הפתרון הדיוני הנכון הוא מחיקת התביעה ולא דחייתה. כידוע, ההבדל בין מחיקה לבין תביעה הוא בתוצאות המשפטיות העתידיות: מחיקה אינה מהווה מעשה בית דין, ואילו דחייה מהווה מעשה בית דין.

15.       במקרה שלפנינו, לא נשמעו ראיות ואינני יכול לקבוע כל ממצא עובדתי אשר על פיו נגזרת התוצאה המשפטית בדבר הבעלות על המיטלטלין. בנסיבות אלה, כאשר המבקש מוכן להפסיק את הדיון בתביעה, והוא מודיע מראש כי יחדש אותו רק אם ייקבע ביחסים שבין וולך לבין עמירון, כי עמירון זכאי לכספים מאת וולך וכי לשם אכיפת חיוב כספי זה, ימומשו המיטלטלין, אין כל הצדקה לדחיית תביעתו, שכן דחייה משמעה מעשה בית דין שיהווה מחסום מבירור שאלה זו בבית המשפט. שאלה זו, כאמור, טרם התלבנה וטרם התבררה, ואין כל הצדקה משפטית, במישור היחסים שבין הצדדים לדחות את התביעה ולא למוחקה.

16.       ב"כ עמירון עו"ד סלפוי, מתבסס על ספרו של השופט אורי גורן ( סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג - 2003, בעמ' 142) כי בית משפט מוסמך לדחות תביעה על הסף עקב שימוש לרעה בהליכי בית משפט. אכן, סמכות כזאת קיימת, ומקור הדברים הוא בפסק דינו של השופט א' גולדברג בע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל משרד הבריאות , פ"ד מג (3) 514, בעמ' 517, מול האותיות ה-ז (ראה גם הערה 47 בספרו של גורן, שם), אך יש להשתמש בסמכות זו רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, ולבטח לא כאשר המבקש טרם ניצל את זכותו ל"יומו בבית המשפט" (והשווה גם: פרשת רוטברד , שם , בעמ' 517, בתחתית העמוד).

17.       מאידך גיסא, זכאית עמירון להוצאות משפט, שכן המבקש הוא זה שפתח בהליך והוא זה שמבקש לסיימו. במסגרת גובה ההוצאות, הבאתי בחשבון גם את ריבוי ההליכים והעדר שיתוף הפעולה מצד המבקש בסוגיית השאלונים, אם כי בנקודה אחת קיבלתי את טיעוניו.

18.       לפני שאסיים, אזכיר לשני עורכי הדין, שהינם תלמידי חכמים, את דברי החכם מכל אדם (קהלת, פרק ט , פסוק יז): " דברי חכמים בנחת נשמעים".