פסק-דין בתיק הפ 1010/06

1.       העובדות הדרושות בתיק זה כמעט ואינן שנויות במחלוקת, ולהלן עיקרן:

1.1     במועדים הרלוונטיים לתביעה, ביטחה המבקשת רכב מסוג סוזוקי בלנו מ.ר.  19-598-93 משנת יצור 1997, אשר היה בבעלות הגב' לירון שולמית ורשום על שמה בפנקסי משרד הרישוי (להלן-"הרכב").

1.2     לאחר שביום 27.4.99 נגנב הרכב, שילמה המבקשת, ביום 1.6.99, למבוטחת הנ"ל תגמולי ביטוח, בהתאם לתנאי הפוליסה, בסך 71,000 ש"ח וביום 9.8.99 שילמה סך נוסף של 1,595 ש"ח. בסך הכל שילמה המבקשת תגמולי ביטוח בגין הרכב סך של 72,595 ש"ח.

1.3     ביום 18.4.04 נתפס הרכב על ידי משטרת ישראל, כשהוא ברשותו ושימושו של המשיב. בדיקת המשטרה העלתה כי הרכב שנתפס נושא לוחית רישוי מזויפת, ואולם מספר השלדה והמנוע המוטבעים בו לא הושחתו ולא זויפו והצביעו בבירור כי הרכב הינו אותו רכב שהיה בבעלותה של הגב' שולמית לירון.

1.4     המבקשת עתרה, במסגרת תיק ב"ש 6982/04, להחזרת הרכב לידיה  בהתאם לסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי. ביום 13.3.05 החליטה כב' השופטת פוקס להחזיר את הרכב לחזקת המבקשת עד להכרעה בשאלת הבעלות.

1.5     בתובענה המונחת בפניי, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, עותרת המבקשת להכריז, בפסק דין הצהרתי, כי הינה הבעלים המלא והבלעדי של הרכב וכי הינה רשאית לנהוג בו מנהג בעלים לכל דבר ועניין.

2.       להלן תמצית טענות הצדדים:

2.1     המבקשת טענה כי בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, ולאחר ששילמה לגב' שולמית לירון את תגמולי הביטוח, עברו אליה מלוא הזכויות ברכב. לדבריה, המשיב אינו עומד בתנאי "תקנת השוק" הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"), ועל כן רכישת הרכב על ידו אינה מוגנת מכוח הוראות סעיף זה. לשיטתה, הואיל והיא קיבלה לידיה את הזכויות ברכב ממבוטחתה, ומשהרכב נרכש על ידי המשיב שלא על פי תקנת השוק, זכותה עדיפה וגוברת על זכותו של המשיב ועל כן יש להיעתר לתובענה וליתן הסעדים הנתבעים.

2.2     המשיב טען, בתגובה שהוגשה מטעמו, כי רכש את הבעלות ברכב על פי תנאי תקנת השוק הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, וכי כלל התנאים הדרושים לתחולתו של סעיף זה מתקיימים בעניינו.

          המשיב הפנה להודעתו במשטרה, מיום 18.4.04, בה תיאר את השתלשלות האירועים, בציינו כי ביום 25.9.02  הבחין ברכב ברחוב נורדאו בחיפה עם שלט למכירה. לאחר שיצר קשר טלפוני עם המוכר, לפי מספר הטלפון הרשום בשלט, נפגשו השניים, ובמהלך אותה פגישה נחתם ביניהם זכרון דברים. בהתאם למוסכם, עמד מחירו של הרכב על סך 55,000 ש"ח, כאשר 25,000 ש"ח מתוכם שולמו במזומן במעמד חתימת זכרון הדברים, ואילו היתרה, בסך 30,000 ש"ח, אמורה הייתה להיות משולמת עם העברת הבעלות ברכב. הוסכם עוד כי העברת הבעלות תיעשה ביום 9.10.02. לאחר תשלום המקדמה, מסר המוכר לידי המשיב את מפתחות הרכב ונעלם מבלי שחזר לבקש את יתרת המחיר. לטענת המשיב, כל ניסיונותיו ליצור קשר עם המוכר, על מנת להשלים את העסקה, לרבות העברת הבעלות ברישומי משרד הרישוי לשמו, עלו בתוהו.

          בסביבות חודש אפריל 2004 הבחין המשיב, לדבריו, במכונית הזהה למכוניתו, אשר נשאה אותה לוחית זיהוי בדיוק. פנייתו למשטרה לבירור העניין העלתה כי אכן הרכב שבו החזיק גנוב ולוחית הזיהוי שלו זויפה, באופן שהינה שכפול של לוחית זיהוי קיימת של רכב אחר. בשלב זה נתפס הרכב על ידי משטרת ישראל עד שהועבר לחזקת המבקשת, כפי שפורט לעיל.

2.3     בפתח הישיבה שנועדה לשמיעת התובענה העלה ב"כ המשיב טענה מקדמית, ולפיה מן הדין לסלק התובענה על הסף מחמת התיישנות. בסיכומיו חזר על טענה זו, בציינו כי המבקשת שילמה את תגמולי הביטוח ביום 1.6.99 ועל כן שומה היה עליה להגיש תביעתה תוך 3 שנים מן היום שבו קמה לה עילת התביעה.

3.       טענת ההתיישנות

3.1     סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מורה כי תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. לטענת המשיב, הואיל ותגמולי הביטוח שולמו בחודש יוני 1999, הרי שהתובענה דידן התיישנה בחלוף שלוש שנים מאותו מועד.

3.2     אכן, הכלל הוא שתקופת ההתיישנות, לפי סעיף 31 הנ"ל, היא שלוש שנים ממועד מקרה הביטוח. אלא שהוראה זו אינה מצויה בחלל הריק ויש לקרוא לצדה את דיני ההתיישנות הכלליים. בספרו "חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981", שפורסם במסגרת פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם סאקר, תשמ"ד עמ' 95-96), דן פרופ' א' ידין בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תוך שהוא מציין כי סעיף זה:

"קובע שני דברים: (1) את האורך של תקופת ההתיישנות; (2) את המועד שממנו מתחילה התקופה. בשניים אלה ישנה בסעיף 31 הוראה מיוחדת. בכל שאר העניינים הנוגעים לנושא ההתיישנות, חלות, גם על התביעה לתגמולי הביטוח, הוראות חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 כמו שהן חלות על תביעות כלשהן".

ראו עוד:                בר"ע (חיפה) 708/06 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-מח 2006 (4), 3709.

3.3     בענייננו, אף לשיטתו של המשיב, נתגלה דבר הזיוף של הרכב רק בחודש אפריל 2004 ורק לאחר מועד זה נודעה למבקשת לראשונה זהותו של המחזיק בו. משכך, חלות על העניין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, המורות כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ברי כי עד למועד שבו נודעה זהותו של המחזיק, לא יכלה המבקשת להגישה תביעתה.

          לפיכך, לאור סעיף 8 הנ"ל, ובשים לב לנסיבות המקרה, יחל מניין תקופת ההתיישנות רק ביום שבו נודעה למבקשת זהותו של המשיב, קרי מחודש אפריל 2004. הואיל והתובענה הוגשה בחודש ינואר 2006, הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, ועל כן דין טענת ההתיישנות להידחות.