פסק-דין בתיק בשא 2188/04

בקשה לסילוק על הסף

1.         עניינה של בקשה זו - סילוק על הסף של תביעה יצוגית שהגישו המשיבים ('הלווים') נגד המבקש ('הבנק' או 'בנק טפחות'). בראשית הדברים נביא את עיקרי התביעה, אחריהם - את טעמי הבקשה לסילוק על הסף והתשובה להם, ולבסוף נדון בכל אלה. נפתח, איפוא, בפריסת עיקרי התביעה.

התביעה

2.         אלה הם עיקרי התביעה:

כל אחד מן המשיבים נטל מן הבנק הלוואה צמודת מדד, ובמהלך תקופת ההלוואה פיגר בתשלומי החזר ההלוואה. כמוסכם בחוזה ההלוואה - כל תשלום לבנק טפחות נעשה באמצעות הרשאה לחיוב חשבון של הלווה-המשיב בבנק מסחרי ('הוראת קבע'). בכל פעם שהבנק המסחרי אינו מכבד את הוראת הקבע, ופועל יוצא מכך - תשלום החזר ההלוואה איננו מתבצע בידי הלווה - כי אז מחייב בנק טפחות את הלווה בעמלה, אותה הוא מכנה 'החזרת שיק או אי כיבוד הוראת קבע' (להלן - 'עמלת אי-כיבוד'). סכום העמלה - 75 שקלים, סכום שמיתוסף לקרן ההלוואה.

            נוסף על עמלת אי-הכיבוד גובה הבנק מהלווה גם ריבית פיגורים, על שפיגר בתשלום החזר ההלוואה.

3.         לטענת המשיבים - את עמלת אי-הכיבוד יש לראות כ'ריבית', לפי משמעה בחוק הריבית, התשי"ז-1957 ('חוק הריבית'). היא גם בחינת 'ריבית פיגורים' כמשמעה בחוק הריבית, כך ממשיכים המשיבים וטוענים.

4.         ועוד טוענים המשיבים בתביעתם, כי ריבית הפיגורים ועמלת אי הכיבוד עולים בשיעורם על שיעור תקרת הריבית המותרת לפי חוק הריבית להלוואה צמודת מדד. רוצה לומר, הגבייה נעשית בניגוד לחוק הריבית, גם אם הדבר מעוגן בחוזה ההלוואה, והרי על הוראות חוק אלו אין להתנות.

5.         הנדבך הבא בטיעונם של המשיבים בתביעתם - גבייה זו של ריבית פיגורים בניגוד לחוק הריבית מהווה הפרה של סעיפים 3 ו-5 לחוק הבנקאות, (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ('חוק הבנקאות' או 'החוק'). הפרת סעיף 3 לחוק בידי הבנק באה לידי ביטוי על ידי גביית הריבית הגלויה והמוסווית בשיעור מופרז, באשר היא מהווה הטעיה שהטעה הבנק את הלווה-הלקוח, משמע בעת כריתת חוזה ההלוואה, משום מספר טעמים:

א.         הבנק הציג בפני הלווה מצג שווא, כאילו הוא יגבה ריבית פיגורים כדין, והנה עתה הוא גובה ריבית הנוגדת את הדין.

ב.         ניסוח חוזה ההלוואה מוליך את הלווה, כקורא סביר של החוזה, למסקנה, כי הבנק לא יגבה ריבית פיגורים העולה על תקרת הריבית החוקית.

ג.          בחוזה ההלוואה יצר הבנק כלפי הלווה מצג, לפיו סכום עמלת אי הכיבוד לא יעלה על הסכום שבנק טפחות משלם לבנק המסחרי בשל אי הכיבוד של הוראת הקבע.

ד.         הבנק יצר מצג שווא כלפי כלל הציבור, ובתוכו המשיבים ושאר לווים, כי הוא פועל כדין.

6.         המשיבים טוענים עוד להפרה של סעיפים 3 ו-5 לחוק, בכך שלא פרס בפניהם, בחוזה ההלוואה, את השיעורים המדויקים של ריבית הפיגורים, לרבות שיעור עמלת אי הכיבוד. בכך הפר את הוראת סעיף 3 לחוק, שכן אי הגילוי של השיעורים הללו הוא בבחינת הטעיה כמשמעה בסעיף זה. הוא הפר גם את הוראת סעיף 5 לחוק, בשל עצם אי-הגילוי.

7.         זהו, איפוא, מבנה הטיעון של המשיבים בתביעתם, ובסופה הם מבקשים לחייב את הבנק להשיב לידיהם את ריבית הפיגורים שנגבתה ביתר, בין זו 'הגלויה' ובין זו 'הסמויה' (עמלת אי הכיבוד), לשון כתב התביעה.

תובענה יצוגית

8.         המשיבים מבקשים להגיש את תביעתם כתובענה יצוגית, הנסמכת על פרק ג1 לחוק הבנקאות. כיוון שכך - הם ביקשו את אישורו של בית המשפט להגשתה (לפי סעיף 16ב לחוק). הם טוענים, כי עילת התביעה מקורה בהפרת סעיפים 3 ו-5 לחוק הבנקאות, כשם שהוסבר למעלה.

בטרם דיון בבקשה לאישור התובענה פנה הבנק בבקשה לסלק את התביעה על הסף, ובד בבד עתר להמתין עם הגשת תשובתו לבקשה ליתן אישור לתביעה היצוגית. נעניתי לבקשתו, על מנת שתחילה תוכרע הבקשה לסילוק על הסף.

בקשה לסילוק על הסף