פסק-דין בתיק בשא 182805/06

מבוא וטענות הצדדים

1.              האם מרוץ ההתיישנות מתאפס, והאם הזכות השטרית נשארת בטהירותה, כאשר חברה-בפירוק רוכשת מבנק אוחז-כשורה שיקים ישנים של לקוחות החברה שחוללו עקב כישלון התמורה, בהקשר של פרשות שאירעו לפני הפירוק? 

2.              הלקוחות, מושכי השיקים, טוענים להתיישנות ולכישלון תמורה מלא.

3.              החברה-בפירוק, האוחזת בשיקים, טוענת כי מרוץ ההתיישנות, מבחינתה, אינו מתחיל בטרם קמה לה עילת התביעה; קרי: בטרם רכשה את השיקים מן הבנק. כמו כן, הפגם שנפל בזכות השטרית עקב כישלון התמורה, אם נפל, נטהר על ידי אחיזתו-כשורה של הבנק. לפיכך החברה-בפירוק רכשה בשיקים זכות טהירה. על כן היא רשאית היא לתבוע את מושכי השיקים, חרף חלוף למעלה מ-7 שנים מתאריך הפירעון הנקוב בהם, וחרף כישלון התמורה, אפילו היה כישלון מלא כנטען.

4.              לפניי 6 התנגדויות לביצוע שיקים שמשכו המבקשות, לקוחותיה-לשעבר של החברה, לפקודתה, בגין לימודים בקורסים שערכה, אשר נקטעו עקב קריסתה. בעקבות כך ביטלו המבקשות את השיקים. בהתנגדויות טענו המבקשות להתיישנות ולכישלון תמורה מלא, והמשיבה טענה לזכויות טובות בשיקים מכוח רכישתם מן הבנק כאמור לעיל. נוכח הדמיון בין העובדות והשאלות המשפטיות הרלבנטיות, אדון בשאלות הכלליות במאוחד. בהמשך איישם את הקביעות הכלליות לנסיבות המיוחדות של כל התנגדות והתנגדות.

הרציפות של חברה-בפירוק

5.              אמנם, פירוק הוא מהפך בחיי החברה. יעדי פעילותה משתנים. בחברה חדלת פירעון, השליטה בחברה ותכלית פעילותה עוברות מידיהם של בעלי המניות ומהשאת רווחיהם לידיהם של הנושים ולפירעון נשייתם [אוריאל פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל, 1989, עמ' 610; אירות חביב-סגל, דיני חברות ב, 2004, עמ' 201]. אולם, אין בכך כדי לשנות מן העיקרון היסודי, שלפיו עדיין מדובר באותו אישיות משפטית, הנושאת את הנכסים, הזכויות והחבויות שהיו לה ערב הפירוק. לשון אחר: אין לחברה-בפירוק יותר ממה שהיה לחברה ערב הפירוק; והמפרק ושולחיו הנושים זוכים בחברה כמות שהיא, על כרעיה ועל קרבה ועל פרשה [ראו צפורה כהן, פירוק חברות, 2000, עמ' 353 ואילך].

6.              אמנם, בשלב הפירוק חלים דינים מיוחדים מסוימים, כגון ביטול עסקאות שקדמו לפירוק עקב העדפת מרמה [צ' כהן, שם, 404]. אולם אין בחריג-לכאורה זה לכלל שימור הזכויות והחבויות כדי לגרוע מן הכלל האמור, במיוחד בזכרנו כי מרמה היא לעולם צידוק לשינוי למפרע של מצב זכויות וחבויות נתון.

7.              כבר בואר כי "מטרת הפירוק היא ... להביא לחלוקה צודקת והוגנת של נכסי החברה לנושיה ולבעלי מניותיה..." [יוסף כהן, דיני חברות ג, 1994, עמ' 57]; או, בלשונו של פרוקצ'יה [שם, 593], 'העתקה' של זכויות וחבויות מן הבעלות המואגדת של החברה לבעלות הפרטנית של בעלי האינטרסים בה. מדובר, אפוא, בעיקרו של דבר, בשינויים חלוקתיים ביחס לזכויות ולחבויות, ולא בשינויים תוכניים שלהם. 

8.              בפרשה אחת, בעניין ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר (1997), סטה לכאורה בית המשפט העליון מעקרון הרציפות האמור. באותו עניין נקבע כי חברה-בפירוק תיחשב, לעניין מרוץ ההתיישנות ותחולתו של כלל הגילוי [סעיף 8 בחוק ההתיישנות], כמי שגילתה לראשונה בשלב הפירוק את מעשי מרמה שעשו מנהלים בחברה לפני הפירוק. קביעה זו נקבעה חרף העובדה שבשעתו היו אותם מנהלים אורגאנים של החברה, וידיעתם על המעשים האמורים הייתה אמורה, לכאורה, להיות מיוחסת לחברה. אולם, יש להבין פסק דין זה, בהתאם להנמקתו, לא כביטול העיקרון של רציפות החברה - אלא כיישום של שיקולי מדיניות שלפיהן לא יהא חוטא נשכר על ידי התיישנות עילת התביעה של החברה נגדו. יוצא-מן-הכלל זה אינו אלא מעיד על הכלל בדבר רציפותה של החברה, זכויותיה וחבויותיה בשלב הפירוק.

9.              בפרספקטיבה זו, אפוא, אבחן את שתי השאלות הנדונות בענייננו: שאלת ההתיישנות של הזכות השטרית הנטענת על ידי המשיבה, ושאלת שימור טהירותה של הזכות האמורה. לאור עקרון הרציפות האמור, נטייתי תהא שלא לראות בפירוק משום אירוע המאפס את מרוץ ההתיישנות. כמו כן, נטייתי תהא לייחס למשיבה-בפירוק את ידיעתם ומעשיהם של האורגאנים שלה לפני תחילת הפירוק, הן לעניין תחולתו של כלל הגילוי בדיני ההתיישנות [חוק ההתיישנות, סעיף 8], והן לעניין הזכאות לטהירות מכוח היותה נסבת של הבנק שלכאורה הריהו אוחז-כשורה [פקודת השטרות, סעיפים 37(2) ו-23(ג)].

התיישנות העילה השטרית בסיחור השטר

10.          המשיבה טוענת [בסיכומיה בעניין קרוננברג, פסקה 27] כי רק לאחר שהמפרק קיבל לידיו את השיקים מבנק דיסקונט, ביום 3.2.04, קמה למשיבה העילה השטרית. מובן כי בטרם הועברו השיקים לידיה לא יכולה הייתה להגישם לביצוע. מכאן מסיקה המשיבה כי רק ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות.

11.          אין בידי לקבל טענה זו. מן הטענה משתמע כי כל סיחור של שיק אמור להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות, שהרי ברי כי הנסב אינו יכול לתבוע מכוח שיק שטרם סוחר לו. אלא שהדין אינו כן. הנסב זוכה בזכות שסוחרה לו, ולא מעבר לכך. אם הזכות הייתה כפופה להתיישנות בתוך תקופה נתונה, הנסב זוכה בה בכפוף לאותה מגבלה. כך עולה הן מפקודת השטרות [סעיף 96(א)], הקובעת כי המרוץ מתחיל לפי הולדת העילה אצל האוחז באותה שעה, ולאו דווקא אצל התובע; והן מחוק ההתיישנות [סעיף 18], הקובע כי ההתיישנות חלה גם אם הזכות נתבעת על ידי חליפו של הזכאי המקורי [יואל זוסמן, דיני שטרות 1983, עמ' 381-382].

12.          גם אישורו של בית המשפט לעסקת רכישתם של השיקים על ידי המפרק, ביום 28.4.04, שהיווה תנאי דיוני מוקדם להשתכללות העילה, אינו מעלה או מוריד לעניין זה; אף שלו היה הסיחור רלבנטי - היה מקום לטענה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מן המועד שבו הייתה המשיבה רשאית להגיש את התובענה, לרבות מן הבחינה הדיונית.

13.          נראה כי לכלל האמור, שלפיו סיחור אינו משפיע על מרוץ ההתיישנות, יש חריג, בהקשר של אוחז-כשורה. אוחז-כשורה, שהשיק סוחר לו בתום לב ובתמורה, רוכש בו זכות טהירה. זהו מקרה חריג שבו אדם רוכש זכות טובה יותר מזו שהייתה למעביר הזכות. במקרה כזה, הזכות הנרכשת אינה חשופה לפגמים הנובעים מעובדה בעברו של השיק, שהאוחז-כשורה אינו מודע לה. אירוע של ביטול השיק לפני מועד פירעונו, העולה כדי הפרה צפויה של החיוב השטרי, מקנה לנפרע עילת תביעה. לפיכך מתחיל מרוץ ההתיישנות, אף שמועד הפירעון טרם הגיע. אם השיק סוחר לנסב בתוך זמנו, בתום לב ובתמורה, מבלי שהנסב ידע על ביטולו - זכותו של הנסב אינה כפופה לפגמים עקב אותו אירוע של ביטול השיק. נראה, אפוא, שהזכות לא תהיה כפופה גם לפגם ההאצה של מרוץ ההתיישנות הנובע מאותו אירוע, מעבר למשתקף על פני השיק מתאריך הפירעון הנקוב בו [זוסמן, שם]. בשאלת מעמדה של המשיבה כשקול לזה של אוחז-כשורה בשיקים הנדונים - אדון להלן.

מועד הגילוי של יסודות העילה

14.          המשיבה מוסיפה וטוענת [שם, פסקה 30] כי מרוץ ההתיישנות התחיל רק לאחר כניסתו של המפרק לתפקידו, משום שרק אז נודעו לו יסודות העילה, לרבות אלו המעוגנים בפרטים שהיו רשומים בשיקים הנדונים.

15.          גם טענה זו דינה להידחות. העובדות הרלבנטיות לא היו עלומות. הן היו גלויות על פני השיקים הנדונים. בידי האוחז הקודם, בנק דיסקונט, היו השיקים וכל המידע הגלום בהם והרלבנטי לעילת התביעה בגינם. ברור בעליל כי המוכר (הבנק) והקונה (המשיבה) היו מודעים לכך שמדובר בשיקים של לקוחות-לשעבר של החברה, שחוללו עקב קריסתה וטענות הלקוחות לכישלון התמורה בעדם. היה ברור למפרק כי הוא נושא ונותן על רכישתם של שיקים שזה טיבם. אי-הידיעה של פרטי המושכים וסכומי השיקים נבלעת באי-הבעלות על השיקים ובאי-ההחזקה בהם עד למועד קבלתם. יסודותיה של העילה היו ידועים לבעליה, בנק דיסקונט, והיה ברור כי עם מכירתה של עילת התובענה למשיבה - יעברו לידיה הפרטים המהווים את יסודות העילה הנמכרת. לפיכך כלל הגילוי אינו רלבנטי לכאן. המשיבה רכשה שיקים שהיו בני תביעה ממועד פירעונם, מכל הבחינות; והיא רכשה אותם בכפוף למרוץ ההתיישנות שחל עליהם מאותו מועד, עוד בהיותם אחוזים בידי הבנק.