פסק-דין בתיק בשא 170321/05

1.       לפניי התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב שהגישה המשיבה נגד המבקש על חוב בגין ארנונה.

2.       המבקש, הוא 'המחזיק הרשום' בנכס ששימש לעסק של מוסך, טוען כי המחזיקה-בפועל בנכס הייתה חברה בשליטתו (למעט תקופה כלשהי שבה היה לו שותף), ורק בהיסח-הדעת נרשם הוא אישית, ולא החברה, כשוכר הנכס - וכפועל-יוצא מכך גם כמחזיק הרשום בו כלפי המשיבה.

3.       המבקש מעלה טענות מתחום הצדק הפרטני. לדבריו, תשלום הארנונה נעשה כל העת בשיקים של החברה, והמשיבה גם ידעה לעקל ציוד של החברה בנכס הנדון. לפיכך, לטענתו, לא יהיה זה הוגן אם המשיבה תנצל-לרעה את הטעות בתום-לב ברישום שמו של המחזיק בנכס.

4.       המבקש העיד כי הפסיק לבצע את תשלומי הארנונה בגין הנכס המסחרי הנדון כאשר החברה נקלעה לקשיים והפסיקה את פעילותה. כיום הנו שכיר קשה-יום, ואין ביכולתו לשלם את סכום התביעה העולה לסך 32,507 ש"ח; אם כי היה מוכן לפרוע את חובו למשיבה על ידי עבודה עבורה ללא שכר [פרוטוקול, עמ' 1].

5.       טענתו-תחינתו של המבקש נוגעת ללב, ואני מקווה כי ימצא אוזן קשבת ונכונות ממשית לסייע לו אצל המשיבה, שאינה רק הנושה שלו אלא גם השלטון המקומי האחראי לרווחתם של תושביו הנתונים במצוקה. אולם, חוששני כי הדין אינו עמו, וכי יש טעמים טובים שלא לעקם את הדין מתוך חמלה על המבקש.

6.       פקודת העיריות [בסעיפים 325-326] מקפידה על כך שהמחזיק בנכס החייב בארנונה יהיה זה ששמו נמסר לעירייה בהודעה בכתב. לא עצם השינוי במיהותו של המחזיק בפועל, אלא הודעה אחרת בכתב - היא המסוגלת לשנות סטטוס זה. מדובר, אפוא, בדרישת כתב מהותית, ולא ראייתית או דיונית גרידא.

7.       המחוקק העדיף, אפוא, כי החבות בארנונה תיקבע לפי כלל נוקשה ולא לפי עיקרון גמיש. הכרעה זו, מטבעה, מעדיפה את הסיכון שייגרם אי-צדק במקרים פרטניים, שבהם המחזיק הרשום לא יהיה המחזיק-בפועל, על פני הסיכון שהחבות בארנונה תהיה מושא לעמימות, להתדיינויות מרובות ולמקרים רבים של "נפילה בין הכיסאות" שבהם איש לא יחוב בארנונה בגין הנכס הנדון בתקופה הנדונה; דבר שיעמיס על קופת הציבור העירוני את עלויות ההתדיינות והגבייה-בחסר, ויגרור, בהכרח, הכבדת נטל הארנונה על האזרחים או פגיעה בשירותים העירוניים. זוהי הכרעה לגיטימית שיש לכבדה.

8.       בענייננו יש לומר כי מידת אי-הצדק המשוקללת שיש לסבלה למען הגשמת התכלית החקיקתית האמורה היא קטנה-יחסית, באשר המחזיק האמיתי, לגרסת המבקש, אינו אלא החברה שבבעלותו, שאינה עוד בעלת יכולת-פירעון. המבקש מעוניין, אפוא, שהמשיבה, ולא הוא, היא שתספוג את מחיר כישלונה העסקי של חברתו, והיא שתישאר עם חוב אבוד כלפי החברה, במקום שהוא, אשר בעקבות תשלום הארנונה תעמוד לו עילה לתביעת שיפוי נגד חברתו בגין עשיית עושר ולא במשפט, הוא שיישאר עם חוב אבוד כאמור. בכך יש משום החצנת עלויות עסקו של המבקש על הציבור העירוני, דבר שאינו צודק - אפילו היה אפשרי מבחינה חוקית, בהיעדר הסדר חוקי כאמור לעיל.

9.       למעשה, טענתו של המבקש לוקה במה שבו האשים את המשיבה - קרי: בהתייחסות בלתי לכידה אל אישיותה המשפטית של החברה. המבקש הוא שניהל את עסקו תוך אי-הקפדה על ההפרדה בין אישיותו המשפטית הפרטית לבין האישיות המשפטית של החברה, כפי שבא לידי ביטוי באופן ההתקשרות בחוזה השכירות של הנכס הנדון. מן הסתם, המדובר בפועל בחברה שבמידה רבה שימשה כמסגרת עסקית עבור המבקש, תוך זהות אינטרסים ביניהם. כך, מן הסתם, התנקזו אל המבקש רווחיה של החברה, בימים הטובים; ואין לראות בכך אי-צדק אם חובותיה של החברה יתנקזו אליו בימי סגריר. לא ברור שעמידה על נפקויות משפטיות של מסך ההתאגדות, בנסיבות אלה, תוך החצנת עלויות כאמור, מתיישבת עם עקרון תום הלב.

10.   הדין מעניק למשיבה, באמצעות פקודת המסים (גבייה), מעמד של נושה מועדף. גם לאור קביעה זו, ראוי יותר שהמשיבה, ולא המבקש שהוא נושה דחוי של חברתו, היא שתימצא נפרעת בגין חובה של החברה.

11.   לאור המקובץ, ההתנגדות נדחית.

12.   המשיבה תהא רשאית להמשיך בהליכי הוצל"פ בתיק מס' 01-40525-0, אם כי היא נקראת לבחון באהדה כל דרך להקל על המבקש, כאמור לעיל בפסקאות ‏4-‏5.

13.   מאחר שבענייננו אמנם נגרם למבקש אי-צדק מסוים על ידי הפעלתו של הדין, באשר לא הייתה מחלוקת כי הנכס אמנם הוחזק בפועל על ידי החברה למטרת ניהול עסקה, ומתוך התחשבות הומניטרית במבקש, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א בחשון, תשס"ו (23 בנובמבר 2005), בלשכתי.

שלמה פרידלנדר, שופט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: