פסק-דין בתיק בשא 154119/05

1.         הבקשה:

            לפניי בקשת המבקשת הנתבעת בתובענה, לדחיית תביעת המשיבה לפיצויה בגין נזקי גוף תוצאת תאונת דרכים, על הסף מחמת התיישנותה.

2.         העובדות: 

אין חולק על העובדות הבסיסיות נשוא הבקשה שתמציתן כדלקמן:

א.        תאונת הדרכים נשוא התביעה ארעה ביום 19.12.94.

ב.         תביעת המשיבה הוגשה ביום 17.12.01, יומיים קודם להתיישנותה.

ג.         ביום 5.5.02 נמחקה התביעה בשל חוסר מעש.

ד.         ביום 12.6.03 עתרה המשיבה לביטול מחיקת התביעה וחידוש ההליכים בה ובקשתה זו נדחתה ביום 15.6.03.

ה.        ביום 24.11.04 הגישה המשיבה בקשה נוספת לביטול מחיקת התביעה.

ו.         ביום 2.12.04 נענתה בקשת המשיבה ומחיקת התובענה מחוסר מעש בוטלה.

3.         טענות בעלי הדין:

            המבקשת, בהסתמכה על סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, טענה כי תביעת המשיבה התיישנה ביום 5.5.03, במלאת שנה מיום מחיקתה (5.5.02) וטענה כי החלטת בית המשפט באשר לביטול מחיקת התביעה שניתנה על ידי הרשם ביום 2.12.04, חסרת משמעות ותוקף שכן ניתנה לאחר התיישנות התביעה.

            בתשובתה, טענה המשיבה כי משמעות החלטת כב' הרשם מיום 2.12.04 בדבר ביטול מחיקת התביעה הינה כי התביעה נותרה תלויה ועומדת החל מיום הגשתה 17.12.01 ועד היום ולפיכך לא התיישנה.

עוד טענה המשיבה כי טענת המבקשת באשר לתקפות החלטת כב' הרשם אינה רלוונטית, בהעדר ערעור על החלטת הרשם. לחילופין טענה המשיבה, בהסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות ומכתבה של המבקשת מיום 22.6.03 כי יש לראות במבקשת כמי שהסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות.

4.         כללית - הדין והפסיקה:

            סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

            " הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". 

            על פי ההלכה הפסוקה פורש הביטוי "תובענה שנדחתה" בסעיף זה באופן רחב למדי ככולל קשת רחבה של החלטות ובכללו מחיקת תובענה לפיהן מגיעה תובענה אל קיצה מכוח החלטת בית משפט.

 (ראה ע"א 68/89 צור נ' סרסור, פד"י מג' (2) 624)