פסק-דין בתיק בשא 151872/06

מונח בפניי ערעור על החלטת כב' הרשם אמיר צ'כנוביץ' מיום 15.1.06, לפיה דחה את בקשת המערער לביטול פסק דין שניתן נגדו בהעדר בקשת רשות להתגונן (להלן: " ההחלטה").

הבנק הגיש כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער מכוח ערבותו לפירעון הלוואה שנטל החייב מהבנק. לאחר שניתן פסק דין נגד החייב, אותו לא פרע, ולאחר שראש ההוצאה לפועל אישר הגשת תביעה נגד המערער, על פי סעיף 27 (א) (2) לחוק הערבות תשכ"ז - 1967 (להלן: " חוק הערבות"), הוגשה התביעה נגד המערער.

מסירת כתב התביעה נעשתה בכתובת מגוריו של המערער לידי אשתו. המערער טען כי הוא לא קיבל את מסמכי בית דין לידיו הואיל והוא מסוכסך עם אשתו ועל כן היא נמנעה מלמסור לו את המסמכים האמורים. לטענת המערער, מסירה לידי אשתו אינה מסירה כדין כאשר לא הוכח על ידי המשיב כי לפקיד המסירה לא היתה אפשרות למצוא את הנמען - הוא המערער, כמצוות תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן: " תקנות סדר הדין"), כך על פי הטענה.

טענת המערער הינה, אם כן, כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. לחלופין, טען המערער כי יש לבטל את פסק הדין לפי שיקול דעת בית המשפט הואיל והוא הראה בבקשה לביטול פסק הדין הגנה לכאורה כנגד התביעה. לטענתו - על פי הסיכומים בערעור - המערער לא ידע כי החייב לא פרע הלוואה קודמת שנטל מהבנק. לפיכך הוא טוען כי הבנק לא גילה לו עובדה מהותית ערב חתימתו על כתב הערבות נשוא התביעה.

יש לדחות את הערעור מהטעמים כדלקמן:

1.         כתב התביעה ומסמכי בית דין נמסרו כדין למערער. פקיד המסירה שהגיע לביתו של המערער לא מצא אותו בבית ועל כן מסר את המסמכים לאשתו. תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת לאמור:

"באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין, מלאו לו 18 שנים...".

            לטענת המערער, לא התמלא התנאי שברישא לתקנה 481, היינו, המשיב לא הראה כי לא היתה אפשרות למצוא את המערער לפני שכתבי בית דין נמסרו לאשתו. אין לקבל טענה זו; כבר נפסק כי החובה לתור אחר הנמען ולחזור ולפקוד את כתובתו מספר פעמים, לפני ביצוע המסירה, חלה על פקיד המסירה בהתאם לתקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו מחייבת את שליח בית דין לפעול בשקידה ראויה וסבירה על-מנת לאתר את הנמען, ומשזה לא נמצא רשאי השליח להדביק את כתבי בית דין על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בביתו של הנמען. לא זה הדין לגבי מסירה שבוצעה לבן משפחה כמצוות תקנה 481 לתקנות. במקרה זה די בביקור אחד בביתו של הנמען ובהעדרו ניתן להסתפק בהמצאה לבן משפחה הגר עמו ושלפי מראית עין מלאו לו 18 שנים. בבר"ע 129/91, עדי נגר נגד מדינת ישראל מה(3) 599 נקבע כי מסירת כתבי בית דין לבן משפחה יכול שתיעשה באמצעות הודעת בית המשפט לבן המשפחה על מועד הדיון הנדחה ואין צורך במשלוח הזמנה לפרקליטו של אותו צד או במשלוח הזמנה למקום מגוריו.

            אני סבורה כי גם מטעמים של מדיניות משפטית אין להחיל חובה על השליח לשוב ולפקוד את ביתו של הנמען מספר פעמים לפני שהוא מבצע מסירה לבן משפחתו, כמצוות תקנה 481 לתקנות, דרך אשר תסרבל ותייקר - ללא צורך - את ההליך המשפטי. 

            אשר על כן, יש לקבוע כי מסירת כתבי בית דין נעשתה כדין למערער.

2.         נשאלת השאלה האם המערער הראה הגנה לכאורה ועל כן, לפי שיקול דעת בית המשפט, ראוי לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדרו. התשובה לשאלה זו הינה שלילית. בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק-הדין הצהיר המערער כי עובר לחתימתו על הערבות הבנק לא הביא לידיעתו כי החייב העיקרי לווה מהבנק הלוואה קודמת בסך של 50,000 ש"ח. על-כן, כך נטען, הפר הבנק את חובת הגילוי המוטלת עליו בהתאם לסעיף 22 (ב) (3) (ג) לחוק הערבות. טענת הגנה זו נסתרה מניה וביה במהלך הדיון בבקשה לביטול פסק הדין. ב"כ הבנק הציג את חוזה ההלוואה הקודם לחוזה נשוא התביעה, וממנו עולה כי המערער חתם כערב גם עבור הלוואה זו שנטל החייב העיקרי מהבנק. לפיכך אין ממש בטענת  ההגנה לפיה הבנק לא גילה למערער כי החייב נטל הלוואה קודמת. בסיכומיו טען המערער כי התכוון לומר בתצהיר, התומך בבקשה לביטול פסק הדין, כי הבנק לא גילה לו שהמערער לא פרע את תשלומי ההלוואה הקודמת. טענה זו לא באה לידי ביטוי בתצהיר, אין לה בסיס עובדתי כלשהו, לא ניתן להעלותה במסגרת הערעור ועל כן יש לדחותה.

            על טענת ההגנה השנייה בדבר רצונו של המערער לבדוק את דפי תנועות חשבון הבנק לא חזר כלל המערער בסיכומיו ונימוקי כב' הרשם לדחיית טענה סתמית זו, נכונים הם.

3.         המערער טען כי לא היה מקום לאשר למשיב הגשת תביעה נגדו הואיל ולא מוצו הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב העיקרי. טענה זו, אין מקומה במסגרת הליכי הערעור שבפניי. הדרכים להשיג על החלטת ראש ההוצאה לפועל אינן בדרך של העלאת הטענה בערעור על החלטת הרשם ועל-כן יש לדחות טענה זו על הסף.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערער לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתן היום ב' בחשון, תשס"ז (24 באוקטובר 2006) במעמד הצדדים.