פסק-דין בתיק ברע 773/03

1.         נכרת הסכם הלוואה בין המשיבה לבין המבקש הוא מוסד בנקאי. סעיף 31 להסכם קובע כי "מקום השיפוט היחודי בין הצדדים יהיה בבתי המשפט המוסמכים של מחוז תל אביב-יפו, אולם הבנק יהיה רשאי לנקוט באמצעים משפטיים נגד הלווה או נגד הערבים בכל בית משפט אחר, שיש לו סמכות עניינית". המשיבה הגישה כתב תביעה נגד המבקש בסך של כ-90,000 ש"ח, בבית משפט השלום בבאר-שבע. לטענת המשיבה על הבנק להשיב לידה את תשלומי החזרי ההלוואות והפרמיות אותן שילמה. על יסוד הסעיף שהובא לעיל, הגיש הבנק בקשה לדחייה על הסף או להעברת התביעה לבית המשפט המוסמך בתל אביב, הוא בית משפט השלום.

            בית משפט קמא דחה את הבקשה. נקבע כי ההסכם בין הצדדים הינו הסכם אחיד, וכי הסעיף האמור הינו תניית שיפוט יחודית. בית משפט קמא בחן את המקרה לאורה של תקנה 3 לתקנות סד"א. הודגש כי ההסכמים נחתמו בסניף באר-שבע, והמשיבה מתגוררת בבאר-שבע, שהיא גם המקום שנועד לקיום ההתחייבות. כן צוין, כי לבית משפט בתל אביב אין כל זיקה למקרה למעט מיקום משרדי בא-כוח הבנק. מכאן הגיע בית משפט קמא למסקנה שהתנאי הקבוע בהסכם הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד המנצל את מעמדו של הבנק. על החלטה זו הוגשה בקשה למתן רשות ערעור.

2.         לאחר עיון בתגובת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

            בית המשפט העליון אמר את דברו בסוגיה המשפטית הנידונה בפסק דין שניתן בירח האחרון. בעניין מפעל הפיס נגד כהן ואח', קיבל בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון החליט להעביר תביעה מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כב' השופט ריבלין התייחס ל "פיחות שחל במעמד הסמכות המקומית, ככלי לקידום נוכחותו של המתדיין", מצב זה נובע מנסיבות השעה. המדינה קטנה והתנועה משוכללת יותר. המבחן הראוי לבדיקת תנאי מקפח בכגון דא הוא "מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות".

מבעד לעדשה זו, הדרך בין תל אביב לבאר-שבע אינה כה ארוכה ומפותלת עד כדי הרתעת בעל דין מלממש את זכותו לפנות לערכאות. גם אם נתייחס למבחן אינדוודואלי יותר, הרי עסקינן בתביעה בסך של כ- 90,000 ש"ח.

3.         בא כוח המשיבה מודע לקושי שניצב בפניו לאור פסק הדין הטרי של בית המשפט העליון וניסה להבחין בין המקרים. ניסיון זה אין בו שכנוע. הוא הדגיש כי במקרה דנא הבנק רשאי לפנות לכל בית משפט ואילו הלקוח מכוון למחוז תל אביב בלבד. לטענה זו הייתי משיב שוב באותה הדרך, שיש לבחון את הנסיבות המיוחדות של המקרה, בחינה זו במישור הפרטני הינה קונקרטית ולא אקדמית. הווה אומר, הייתי משאיר את בדיקתו של תנאי מקפח, לאותו מקרה בו הבנק מממש את זכותו לפנות לבית משפט אחר מתל אביב. לדוגמא, נניח שהלקוח גר ברמת הגולן והבנק מגיש תביעה נגדו באילת. השווה דוגמא זו למצב בו הבנק מגיש את התביעה באילת בכדי להקל על עדים רלוונטים מטעמו ותוך כדי אף מקל על הנתבע שמתגורר באילת. שתי מסקנות מתבקשות: ראשית, אין לקבוע כלל אחיד מראש. שנית, אין מקום להידרש לנושא במסגרת בקשה זו כאשר לקוח הבנק הוא התובע והבנק מסתמך על אותו חלק של הסעיף המחייב את הלקוח להגיש את התביעה בתל אביב. עצם קיומו של שוני בין זכויות המימוש של שני הצדדים אינו הופך את התנאי למקפח בכל מקרה ומקרה. (באשר לנושא בדיקת הקיפוח בפועל ראה: בר"ע (באר-שבע) 769/00 יהונתן ודניאל השקעות ובניה בע"מ נגד אשטון, תק-מח 2001(2) 1846, והפסיקה שהובאה שם).

טענתה הכללית של המשיבה, שאינה נתמכת בתצהיר, לפיה היא עקרת בית ואם חד הורית קשת-יום, אין בה בכדי ללמד שהיא תירתע מלממש את זכותה אם התביעה תנוהל בתל אביב.

4.         סוף דבר, הערעור מתקבל.

            החלטת בית משפט קמא בטלה.

התביעה תועבר לבית משפט השלום בתל אביב.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי היה מקום לחייב את המשיבה בהוצאות, אך יש להתחשב בכך שהציר המרכזי בפסק דין זה הינו פסק דין שניתן לפני פחות מחודש בידי בית המשפט העליון. כל צד ישא אפוא בהוצאותיו.

ניתן היום ד' בתמוז, תשס"ג (4 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: