פסק-דין בתיק ברע 609/05

1.         המבקש מסתייג מפסק דינו של בית משפט קמא לפיו נדחה ערעורו על החלטת כב' הרשמת א.גרבי, של בית משפט השלום בבאר - שבע. משיבה 1 (להלן: "המשיבה") הגישה תביעה בסדר דין מקוצר. המבקש עתר למתן רשות להתגונן. במסגרת הליך זה ניתנו מספר החלטות על ידי כב' הרשמת. אומנם המבקש זכה לקבל רשות להתגונן, אך הוא מעלה טענות שונות נגד פסק דינו של בית משפט השלום שאימץ את מסקנותיה של כב' הרשמת. אתייחס לטענות המבקש, לאו דווקא על פי סדרן בערעור:

2.         א)         הגבלת הרשות להתגונן לסוגיה אחת בלבד: תביעת המשיבה הינה על בסיס חיוב של המבקש בגין שירותי רדיו וטלפון נייד שסופקו על ידי המשיבה. הרשמת נתנה רשות להתגונן "לענין האם אכן אירעו תקלות אשר כתוצאה מהן נוצר החיוב בשיחות". המבקש טוען שראוי להרחיב את ההיתר להתגונן באופן שיכלול נושאים נוספים. דא עקא המבקש כלל לא העלה נושאים אלו בתצהירו שהוגש בהליך קמא. האמת היא שאף נושא התקלה אינו עולה מהתצהיר, אך בדין קבעה הרשמת שהואיל והנושא עלה במהלך חקירתו הנגדית של המבקש יש להתחשב בכך. יוצא שצדק כב' השופט של בית משפט השלום בהחלטתו לאשר את קביעת הרשמת. ההלכה בדבר הצורך לעלות טענת הגנה - בתצהיר או בחקירה - בבקשה למתן רשות להתגונן, מושרשת היטב בפסיקה.

            ב)         אי מחיקת סיכומי המשיבה: לטענת המבקש היה על בית משפט קמא למחוק את סיכומי המשיבה, יען כי אורכם חרג מהנקבע על ידי בית משפט ובנוסף המשיבה צירפה מסמכים ללא קבלת רשות לכך. בפן העובדתי טענות אלו נכונות. ברם, שאלה נפרדת היא האם בעטיית המחדל טעתה כב' הרשמת בהחלטתה, שלא למחוק את הסיכומים. יוער שנושא זה מוענק לשיקול דעתה של הערכאה המבררת. אכן ייתכן במקרה קיצוני של חריגה באורך הסיכומים שבית משפט יורה על מחיקתם. בענייננו מדובר בחריגה של 11 שורות. אפילו שהסיכומים היו אמורים להשתרע על מספר עמודים בודדים, הרי לא הייתי קובע שמחובתו של בית משפט היה להורות על מחיקת הסיכומים. הוא הדין ביחס למסמכים שצורפו. בנסיבות הענין אינני סבור שהרשמת טעתה בהחלטתה שלא למחוק את הסיכומים - צעד שהינו חריג על המשמעויות הנובעות מכך.

            ג)         אי פסיקת הוצאות בבקשה למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט: המבקש מלין על כך שחוייב לשלם הוצאות בסך 750 ש"ח לאחר שבקשתו האמורה נדחתה. לטענתו, בקשה זו היתה קשורה לבקשה אחרת שנמחקה ע"י המשיבה ולכן בראייה הכוללת, לא נכון היה לחייבו בהוצאות. כלל מעוגן בפסיקה הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא. הרציו הוא שענין זה נתון לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. נגזר מהיקף שיקול הדעת של הערכאה המבררת, צימצום שיקול דעתה של ערכאת הערעור. כך או כך נראה שענין זה ישוקלל בהכרעה בסוגיה הבאה.

            ד)         הטלת הוצאות בסך 2,000 ש"ח על המבקש, לטובת אוצר המדינה: בסיום החלטתו, קבע בית משפט השלום את הדברים הבאים: "ובאשר למערער עצמו, בגין תביעה בסך 432 ש"ח הוא פרש לפנינו טיעוני סרק לרוב. המדובר בביזבוז ציני של משאבי שיפוט, העולים לכדי שערוריה ציבורית". בהתאם חייב את המבקש לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח כאמור.

            הנושא של הטלת הוצאות לאוצר המדינה מורכב הוא. אין ספק שמדובר בכלי שבמקרה המתאים עשוי להיות לעזר לבית משפט להעניק ביטוי לדרך התנהלות הצדדים בהליך שמתנהל בפניו. מהצד האחר, ובניגוד לפסיקת הוצאות לטובת צד להליך, המדובר בסעד שהינו בגדר יוצא מן הכלל.

            בענייננו, אסתפק בהערות הבאות. המדינה, על אף שצורפה להליך זה, לא מצאה לנכון להגיב בכתב לבקשה. עובדה זו כשלעצמה אינה בהכרח מכריעה. ברם, לנוכח נימוקי בית משפט קמא, נדמה שתוצאה אחרת מזו שנקבעה, תהא מידתית יותר. מטבע הדברים אין ערכאת הערעור עוסקת בקביעת הסכום המדוייק שניתן להטיל במסגרת הוצאות לטובת אוצר המדינה, אלא עיניה מופנות לכללים מנחים.

3.         לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

            הערעור מתקבל באופן חלקי.

            פסק דינו של בית משפט קמא ישאר על כנו, פרט לחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אשר מבוטל בזאת.

            לנוכח התוצאה אליה הגעתי, כל צד ישא בהוצאותיו בבקשה זו.

ניתן היום א' באב, תשס"ו (26 ביולי 2006) בהעדר הצדדים

000609/05ברע055 אייל יפרח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: