פסק-דין בתיק ברע 567/06

1.         המבקשת עותרת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לפיו חויבה לשלם למשיב סך של 17,800 בתוספת הוצאות בסך 2,500 ש"ח. הרקע לתביעה הינו כדלקמן: המשיב רכש דירה מהמבקשת. תביעתו הינה לפיצוי כספי בשל ירידת ערך הדירה עכב אי סימון החניה ליד ביתו, אלא במקום מרוחק ממנו.

2.         בית משפט קמא שמע את הצדדים והסביר את הכרעתו. לא מצאתי שישנה הצדקה להעניק רשות ערעור לנוכח ההנמקה בפסק דין. המבקשת טוענת טענות שונות. למשל שהחוזה אינו כולל התנייה לפיה על מקום החניה להיות צמוד לבית. ברם בית משפט קמא לא חייב את המבקשת בעילה של הפרת חוזה אלא בעילה של רשלנות. נקבע שהיה על המבקשת ליידע את המשיב בענין. טענה נוספת של המבקשת הינה שבית משפט קמא טעה בכך שקיבל את חוות דעת השמאי מטעם המשיב ולא את חוות הדעת מטעמה. אולם בית משפט קמא נימק את ההעדפה ואין זה נהוג להתערב בנושא שכזה. תשובה דומה תינתן לתקיפת המבקשת את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. בל נשכח כי בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. לא מצאתי נימוק המצדיק התערבות בנימוקי פסק הדין, ודאי לא נימוק המצדיק מתן רשות ערעור.

3.         שונים הם פני הדברים ביחס להחלטה מקדמית שניתנה על ידי בית משפט קמא. המבקשת טענה כי יש להורות על עיכוב ההליכים בשל סעיף בוררות המהווה חלק מהחוזה בין הצדדים.

            בית משפט קמא לא ביקש תגובה מהמשיב, אלא דן בענין בנוכחות הצדדים. דיון בבקשה באופן זה אינו פסול, אך כפי שנראה יש לכך השלכה על החלטת בית משפט קמא. בדיון שהתנהל טען המשיב שהוא פנה למבקשת עשרות פעמים והיא לא התיחסה לכך שקיים הסכם בבוררות. נציג המבקשת השיב בין היתר: "אין לי כאן את התיק להציג לבית משפט...". בית משפט קמא נתן את החלטתו במקום וציין את ההלכה כי על מנת להפעיל סעיף בוררות על הנתבע להוכיח כי עשה כל מה שניתן על מנת לפנות להליכי בוררות. אכן סעיף 5 לחוק הבוררות קובע שכאשר קיים הסכם בין הצדדים הכולל סעיף בוררות יועכבו ההליכים "ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדין הוא מוכן לכך".

4.         הקושי בהחלטת בית משפט קמא נסוב סביב התפתחות דיונית שהתרחשה לאחר מתן החלטתו. המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר תוך כדי העלאת טענות שונות. בית משפט קמא דחה את הבקשה הואיל: "אין הליך של עיון חוזר בהחלטה, אשר ניתנה לאחר דיון ובמעמד הצדדים, הבקשה נדחית". האמור הינו הכלל, אך משתמע מכך שאין לשלול את החריג. כפי שנקבע "הפרקטיקה של הגשת בקשה לעיון חוזר על החלטת ביינים כאשר אין נסיבה חדשה הינה לרוב מנהג נפסד" (ראה בר"ע (ב.ש.) 707/02 עו"ד טופז נ' נחמיאס, תק - מח 2004 (1)). משמע: ברוב המקרים אין המדובר בכלל מוחלט.

            בענייננו, לנוכח דברי נציג המבקשת במהלך הדיון היה על בית משפט לתביעות קטנות לשאול אותו האם הוא מעונין לדחות את הדיון הגם והדחיה עלולה להיות מלוות בהוצאות. לאחר מכן כמובן היה על בית משפט קמא לפנות למשיב. זאת ועוד המבקשת העלתה טענות שונות בבקשתה לעיון חוזר שלטעמי דורשות הכרעה לגופה  ושוב זאת רק לאחר קבלת תגובת המשיב. יש לזכור כי לא ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביינים שניתנה על ידי בית משפט לתביעות קטנות  ושקבלת בקשתה המקדמית של המבקשת היתה גוררת העברת הדיון לגורם אחר. בנסיבות אלו כאשר אין מחלוקת שהחוזה כולל בתוכו סעיף בוררות, היה על בית משפט לשמוע את הצדדים ולא לדחות את הבקשה על הסף.

            אבהיר כי אין בכך לומר בהכרח כי טענות המבקשת בבקשה לעיון חוזר מוצדקות הן וכי ראוי לקבלן, אלא אך ורק לשומען.

            עולה מן המקובץ התוצאה הבאה.

5.         לאחר עיון בבקשה ובהעדר תגובה מטעם המשיב החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת רק ביחס להחלטה בדבר הבקשה לעיון חוזר בעיכוב ההליכים.

            התיק יוחזר לבית משפט קמא, כדי לקבל את עמדת המשיב לבקשה לעיון חוזר שהוגשה. היה ובית משפט קמא יעתר לבקשה כי אז פסק הדין שניתן יבוטל. היה ובית משפט קמא ידחה את הבקשה כי אז פסק הדין ישאר על כנו.

            לנוכח התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.

ניתן היום י"א בשבט, תשס"ז (30 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

קלדן: אייל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: