פסק-דין בתיק ברע 3206/08

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט סברי מוחסן) מיום 21.2.2008, בה נקבע כי המשיבים יפקידו ערובה בסך 4,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשת, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

1.         ביום 7.2.2007 הגישו המשיב 1, קטין יליד 5.4.1991 (להלן: " המשיב") ואביו המשיב 2, תושבי עזה, תביעה נגד המבקשת. מכתב התביעה עולה שביום 7.7.2005 בהיותו כבן 14, הלך המשיב לבית סבו הנמצא בציר המזרחי של העיר עזה, כשלפתע פתחו לעברו חיילי צה"ל באש ממנה נפגע בחלקים רבים בגופו ונפצע פצעים קשים. המשיב הובהל במסוק של צה"ל לבית החולים סורוקה בבאר שבע במצב קשה, אושפז בטיפול נמרץ ילדים למשך כשבועיים, במהלכם עבר סדרת ניתוחים וטיפולים ושוחרר לביתו. לאחר מכן, אושפז בשנת 2006 בבית חולים סורוקה לתקופה של כשבוע במהלכה קיבל טיפולים נוספים ועבר ניתוחים משלימים.

2.         בתביעה שהוגשה כנגד המבקשת, שנסמכה על עילות תקיפה, רשלנות והפרת חובה חקוקה, טענו המשיבים כי המבקשת אחראית לנזקי המשיב וכי עקב נזק ראייתי, נטל ההוכחה מוטל עליה.

בכתב ההגנה הכחישה המבקשת את קיומו של האירוע ולחילופין טענה כי המשיב נפגע כתוצאה מ"פעילות מלחמתית", כהגדרת המונח בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 (להלן: " חוק הנזיקים האזרחיים"). המבקשת טענה כי בתקופה הרלוונטית, בעקבות פיגועים רבים שהתרחשו בציר נצרים, לרבות הנחת מטענים וניסיונות חדירה ליישובים ישראליים ברצועת עזה, הוכרז האזור כציר סטרילי ובשני צידיו נאסרה תנועת כלי רכב ואנשים שאינם מורשים. במועד האירוע נעה שיירה של אזרחים ישראלים בכלי רכב על הציר, וכאשר זוהה פלסטיני חשוד שאינו מורשה אשר נע במהירות על הציר, נפתחה לעברו אש צה"ל. לטענת המבקשת, די בכך כדי להיווכח שמדובר בפעילות מלחמתית ודין התביעה להידחות.

3.         המבקשת עתרה לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקנות, בהיותם תושבי חוץ שאין להם נכסים במדינת ישראל מהם תוכל להיפרע בגין הוצאותיה ומאחר  שסיכויי התביעה קלושים, לאור הפטור מאחריות בגין "פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים. מה עוד, שתיקון מס' 4 לאותו חוק הרחיב את ההגדרה של פעולה מלחמתית והחל משנת 2000 שורר באזורי יהודה שומרון וחבל עזה מצב לחימה.

            המשיבים התנגדו לבקשה. בתגובתם טענו שסיכויי התביעה טובים וכי המבקשת עצמה אישרה שטרם עלה בידיה לאסוף את כל המידע בנוגע לאירוע הנטען ולכן הגנתה קלושה. המשיבים הביעו נכונות לפצל את הדיון בתביעה כך שתידון תחילה שאלת החבות, ובכך לצמצם את הוצאות המבקשת, וכן טענו כי מצבם הכלכלי קשה.

4.         בית משפט קמא נענה לבקשת המבקשת וחייב המשיבים בהפקדת ערובה בסך 4,000 ש"ח בתוך 60 יום, שאם לא כן תימחק התביעה ולא ניתן יהיה להגישה בשנית אלא לאחר הפקדת הערובה. בהחלטה פירט בית המשפט את הפסיקה הרלוונטית ואת השיקולים השונים שעליו לשקול ובהם, זכות הגישה לערכאות, העובדה שהמשיבים הם תושבי חוץ ללא נכסים בארץ, סיכויי התביעה לגביהם נקבע כי אינם ברורים, היעדר יכולת כלכלית של המשיבים לפרוע הוצאות המבקשת במידה שתביעתם תידחה וסכום התביעה.

5.         על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני. המבקשת טענה כי גובה הערובה שנקבע אינו ריאלי ואינו עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה בשנים האחרונות, שקבעה במקרים דומים ערבויות בסכומים של 15,000 ש"ח ועד 50,000 ש"ח.

לטענת המבקשת, גובה הערובה שנקבע כמוהו כאין וכאפס לעומת ההוצאות הצפויות לה במסגרת התביעה. כיוון שמדובר באירוע שהתרחש בתוככי עזה יהיה על המבקשת להפעיל חקירות שעלותן מסתכמת באלפי שקלים, לאסוף חומר, לאתר עדים ולזמן עדים וגורמים שהיו מעורבים בחקירה. כן יהיה על המבקשת לשאת בעלות מומחה רפואי ומומחה מטעם בית המשפט ובשכר טרחת עו"ד. כל אלו עשויים להגיע לעשרות אלפי שקלים, ולכן גובה הערובה שנקבע אינו ריאלי ויש להעלותו.

6.         המבקשת הפנתה ללשון תקנה 519(ב) בה נקבע כי אם התובע לא הפקיד את הערובה במועד, תידחה תביעתו, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. למרות זאת, קבע בית משפט קמא בהחלטה כי אם המשיבים לא יפקידו הערובה במועד, התביעה תימחק, וניתן יהיה להגישה מחדש בכפוף להפקדת הערובה בלבד, קביעה שאינה תואמת את לשון התקנה.

7.         המשיבים טענו בתגובתם כי המשיב כלל לא נפגע על ציר נצרים, כי מדובר בנער בן 13 (צ"ל 14) שנראה צעיר מאד לגילו, ואף לגרסת המבקשת הוא לא אחז בידו נשק או נראה טומן משהו, אלא רק "נע במהירות". המשיבים טענו כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמשיב נורה על ידי כוחות צה"ל, ולא על ידי פלשתינאים כטענת המבקשת, שכן חולץ ממקום האירוע במסוק צה"לי לבית חולים סורוקה. המשיבים טענו כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וקיימת פסיקה ענפה בנושא ממנה עולה שסכום הערובה לתובע יחיד נע בין 0 ש"ח ל - 8,000 ש"ח.

8.         תקנה 519(א) לתקנות סד"א מעניקה לבית המשפט שיקול דעת, אם נראה לו הדבר, להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הרציונל העומד בבסיס התקנה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח הוצאות הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים. ככלל, השימוש באמצעי של הפקדת ערובה על פי התקנה, יעשה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות וזאת לאור זכותו החוקתית של תובע לגשת לערכאות ולהתדיין עם בעל הדין היריב וזכות הקניין שלו, גם כאשר מדובר בתובע מעוט יכולת - ראה רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב פ"ד נד(2) 845 (2000); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן: " הלכת איברהים").

בבואו לשקול האם להטיל ערובה על פי התקנה, גובהה וטיבה, על בית המשפט לקחת בחשבון מספר שיקולים תוך עריכת איזון ראוי ביניהם. היטיבה לתאר את מלאכת האיזון והשיקולים כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל-מנהלת ההגירה/ משטרת ישראל (ניתן ביום 18.10.2007):

"החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לענין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל..."

9.         אחד השיקולים לחיוב תובע בערובה על פי התקנה, הוא כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע. במקרה כזה תהא הנטייה לחייבו בערובה. בענייננו המשיבים הם תושבי הרשות הפלסטינית ומאחר שאין כיום אפשרות לאכיפה ישירה והדדית של פסקי דין ישראלים ברשות הפלסטינית, נחשבים המשיבים לצורך התקנה כתושבים המתגוררים בחו"ל - פרשת איברהים לעיל. עם זאת, היות התובע תושב חוץ אינו השיקול היחיד והמכריע לחיובו בערובה, ובמקביל יש לשקול גם את יכולתו הכלכלית; סיכויי התביעה; סכום התביעה ויתר נסיבות העניין - פרשת איברהים; רע"א 3601/04 לעיל.

            בענייננו המשיבים הם תושבי הרשות הפלסטינית ואין בידם נכסים בארץ ולכן יש בעובדה זו כדי להטות את הכף לעבר חיובם בערובה ובדין הם חוייבו.

10.        באשר לסיכויי התביעה קבע בית משפט קמא כי אלו אינם ברורים. על פני הדברים ובזהירות הראויה, הרי שענייננו בפעולה מלחמתית. מנגד, המדובר בקטין, והירי לא נעשה במהלך חילופי ירי או במהלך פעילות סיכול יזומה, ונסיבות הירי טרם נתבררו.

11.        ברע"א 510/97 עזבון המנוח אנור מקוסי ז"ל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.4.1997) קבע בית המשפט כי סכום הערובה יעמוד על סך 7,500 לכל משפחת תובעים, וסכום זה ישמש מודל בתיקים אחרים מסוגו. מספר שנים לאחר מכן, ב פרשת איברהים, ובהסתמך על אותו מודל, העמיד בית המשפט את גובה הערובה על סך 9,000 ש"ח כסכום מעודכן לאחר הצמדתו למדד המחירים לצרכן. עם זאת, יש לציין כי באותה פרשה לא טענו התובעים לקושי כלכלי. סכום זה מעודכן להיום עומד על סך של כ - 9,500 ש"ח. ברע"א 4743/07 עזבון ויורשי המנוח נזיה עאדל דרווזה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.7.2007), נמנע בית המשפט מלהתערב בגובה הערובה שהועמד על סך 20,000 ש"ח, על אף שנקבע כי סכום זה גבוה מסכום הערובה בסך 9,000 ש"ח שנקבע בפרשת איברהים, מן הטעם שחלפו מאז אותה פרשה כשלוש שנים וכי הסטייה אינה כה גדולה, עד שתצדיק התערבות של ערכאת הערעור. ברע"א 5693/07 עדנאן פהמי אמין קמחאוי ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.7.2007) סבר בית המשפט כי סכום הערובה של 5,000 ש"ח לכל תובע הינו סביר בנסיבות העניין (התביעה הוגשה בגין נזקי רכוש).