פסק-דין בתיק ברע 3/08

החלטתי לדון בבקשה בערעור לגופו כאילו ניתנה רשות לערער ולפסוק לגופו של ערעור.

1.         ביום 27.6.07 נעתרתי לבקשת רשות ערעור שהוגשה מטעם המבקשים, ובה ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא להתיר הבאת ראיות לסתור את החלטותיהן של ועדות רפואיות מטעם המל"ל, אשר פסקו למשיב נכות בשיעור 0% בגין פגיעתו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 30.11.97.

בפסק הדין (בר"ע 1076/07) קבעתי כי אין מקום להתיר למשיב להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לערערים.

עם זאת, הוספתי בשולי פסק הדין :

"15. עם זאת, אין בכך כדי לנעול את השער לחלוטין בפני המשיב. שכן, לו ישכיל המשיב להוכיח, במהלך שמיעת הראיות בתביעתו כי לא סבל בעבר מכל תופעות של התעלפויות או מהתקפים אפילפטיים, באופן שיהא בו כדי להביא לסתירת התשתית העובדתית שבבסיס החלטת הועדה, יהא רשאי לחזור על בקשתו, בהסתמך על תשתית זו, שאינה קיימת בשלב זה."

בעקבות החלטתי זו, פנה המשיב לבית המשפט קמא וביקש כי תקבע ישיבת הוכחות הנסובה אך ורק סביב השאלה האם מקרובי משפחתו של המשיב יאמר שהוא סובל ממחלת הכפיון. המבקשים, מנגד, ביקשו כי התיק יקבע לשאלות בכל השאלות השנויות במחלוקת.

בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיב, בקבעו, כי בית משפט זה נעתר לבקשה בבר"ע 1067/07 "בעיקר מהטעם שלא הוכח כי הדברים (מחלת הכפיון ממנה סבל המשיב -ב.א.) לא נמסרו על ידי קרובי משפחתו של התובע".

בהתאם נקבע על ידי בית המשפט קמא:

"לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים אני מקבלת את עמדתו של ב"כ התובע שיש מקום לנהל הוכחות בשאלה הספיציפית לגבי מסירת אותו מידע לרופאים המטפלים לאחר התאונה.

אין מקום לשמוע בבת אחת בשלב הזה הוכחות בכל השאלות השנויות מחלוקת, מאחר ואם תתקבל טענתו של ב"כ התובע שלא היה בסיס עובדתי לקביעת ועדות המל"ל באשר לקשר הסיבתי, הרי תפתח הדלת בפני התובע להגיש בקשות לסתור ואז כל התמונה תשתנה בצורה מהותית. "

(עמ' 2 שורות 15-9)

2.         על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפני. לטענת המבקשים, ההליך מהווה הליך סרק - אשר לא תהא לו כל תוצאה מעשית, שכן, הכרעה בפלוגתא אשר הועמדה על ידי בית המשפט למבחן לא תביא לכל תוצאה של ממש. שכן, אין בה כדי להביא לסתירת תוצאות קביעת הועדה הרפואית. ההליך אף יחייב שמיעת עדים רבים - עדים אשר יאלצו אף להעיד, פעם נוספת, כאשר התיק יקבע שנית לשמיעת הוכחות בכל הסוגיות השנויות במחלוקת במשפט כולו.

עוד טוענים המבקשים כי החלטת בית משפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם החלטתו של בית משפט של ערעור, נוכח האמור בפסקאות 14-12 לפסק הדין - בהם קבע בית משפט זה כי לא היה מקום להביא ראיות לסתור, בין היתר נוכח ממצאיה של הועדה הרפואית וסבירותם.

המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתו, בית המשפט רשאי ליתן הוראות באשר לניהול הדיון בפניו, נוכח הוראת תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. החלטת בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית משפט זה וכדין הורה בית משפט קמא על פיצול הדיון.

3.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אמרתו של בית המשפט קמא, לפיה הטעם לקבלת הבר"ע היה "שלא הוכח כי הדברים לא נמסרו על ידי קרובי משפחתו של התובע", אינה עולה בקנה אחד עם פסק דיני, ויסודה בטעות. פסק הדין מפורט ומנומק, וממנו עולה כי לא היה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור, נוכח הכללים החלים לעניין זה, ונוכח סבירות החלטות ועדת הערר. כל שהוספתי, בשולי פסק הדין, היה, כמפורט בפסקה 15 לפסק הדין, כי:

 "לו ישכיל המשיב להוכיח, במהלך שמיעת הראיות בתביעתו כי לא סבל בעבר מכל תופעות של התעלפויות או מהתקפים אפילפטיים, באופן שיהא בו כדי להביא לסתירת התשתית העובדתית שבבסיס החלטת הועדה, יהא רשאי לחזור על בקשתו, בהסתמך על תשתית זו, שאינה קיימת בשלב זה."

הנה כי כן, בעוד שבית המשפט קמא צמצם את הדיון לסוגיה האם גילה מאן דהוא מבני משפחת המשיב, דבר מה לרופאים המטפלים באשר למצבו הקודם, התייחס פסק הדין למצבו הקודם של המשיב בפועל. אמרתם של אותם קרובים, מהווה, אמנם, ראיה למצבו הקודם של התובע, אולם אין בה כדי להקיף את מלוא יריעת חזית המחלוקת, אשר הותוותה על ידי בפסק הדין.

את נימוקי, פירטתי בהרחבה בפסקה 13 לפסק הדין. איני רואה צורך לחזור על אשר נאמר שם.