פסק-דין בתיק ברע 2756/06

1.         ביום 2.7.06 החליט ראש ההוצאה לפועל על עיכוב הליכי פינוי בתיק הוצל"פ שהתנהל נגד אחד, ויקטור חי צרור (להלן: "ויקטור"), וזאת לאחר שהמבקש הגיש בקשה לעיכוב הליכים ובה טען לזכויותיו במקרקעין נשוא ההליך (להלן: "הנכס"). בעקבות החלטה זו, הגיש המבקש תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, כי הוא בעל זכות שימוש בנכס, כי מעמדו הינו של בר רשות בלתי הדירה, וכי אין לפנותו מהנכס ללא פסק דין תקף וסופי נגדו. בגידרה של התביעה, הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני שלא לפנותו מהנכס. בהחלטתה מיום 14.8.06 החליטה כב' השופטת מיכל שריר על עיכוב ביצוע הליכי הפינוי עד למתן החלטה בתובענה (להלן: "ההחלטה הראשונה").

2.         ביום 28.8.06 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה. בהחלטתה מיום 11.9.06, הורתה השופטת ריבה ניב על ביטול ההחלטה הראשונה (להלן: "ההחלטה").

על ההחלטה הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

            דנתי בבקשה כבערעור עצמו.

3.         בבקשה למתן צו מניעה זמני נשואת ההחלטה הראשונה, טען המבקש, כי סבו, יעקב צרור ז"ל (להלן: "הסב"), היה גבאי בית כנסת בפרדס כץ בבני ברק, שבחצרו מכר לפרנסתו פירות וירקות. בשנת 1976 פנה אל הסב מי שהיה סגן ראש עיריית בני ברק, ביקשו לפנות את החנות ובתמורה יסדיר לו מקום חלופי לניהול עסקו. הסב פינה את חצר בית הכנסת והקים יחד עם בניו דוכן בחלקו הדרומי של הנכס. מגיל צעיר עזר המבקש לידו של הסב. בחודש אוגוסט 1994, לאור בקשת הסב, החל המבקש לנהל את העסק. בתחילה נעזר בבני משפחתו, אך משנטשו בני המשפחה את ניהול העסק במהלך הזמן, החל המבקש, מאז שנת 1998, לנהל את העסק לבדו.

4.         לטענת המבקש, הוא מחזיק בנכס מכוחו של סבו ואין הוא, ומעולם לא בא בנעליו של ויקטור, נגדו מתנהלים הליכי ההוצל"פ כאמור; לטענתו, הוא מחזיק בדוכן ומפעילו, לא נדרש לפנותו, ובמהלך השנים אף השקיע השקעות לצורך הקמת דוכן יציב וקיים. המבקש מוסיף וטוען, כי עומדת לו זכות להמשיך ולנהל את עסקו על סמך הציפיות שנטע בו המשיב, אשר ידע במהלך כל השנים על ניהול העסק ולא מיחה, ובכך נוצרה כלפיו מניעות, במיוחד לאור ההבטחות השלטוניות של סגן ראש העיר. לטענת המבקש, הוא רכש זכויות של בר רשות בנכס מכוח ההבטחה השלטונית שניתנה לסבו ולא ניתן לבטל רשות זו על אתר וללא פסק דין לפינוי; לטענתו, קיימות לו זכויות בלתי הדירות להמשיך ולהשתמש בנכס או לקבל פיצוי הולם על השקעותיו הרבות בהשבחת הנכס, ומכל מקום - אין הוא צד לפסק הדין אשר ניתן נגד ויקטור ואין בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד ויקטור כדי להצדיק את פינויו-הוא ללא פסק דין.

            מנגד טוען המשיב, כי למבקש אין כל זכות עצמאית בנכס, כי החזקתו רבת השנים של המבקש בנכס אינה מקימה לו כל זכות, כי לא יכול היה לרכוש כל זכות מכוחו של הסב וכי כבר בשנת 1991 הוגש כתב תביעה נגד אביו של המבקש, ובית המשפט נתן נגדו צו פינוי וסילוק יד (להלן: "פסק דין הפינוי"). 

5.         בהחלטתה, התייחסה השופטת קמא לפסק דין הפינוי שניתן, כאמור, בשנת 1992, בו נקבע כי על אביו של המבקש לסלק ידו מן המקרקעין והתבססה בהחלטתה על קביעות שנקבעו באותו פסק-דין, כי אין האב זכאי להחזרת כל סכום בגין ההשקעות שהשקיע. היא קבעה גם, "כי העברת החזקה בנכס מקרוב משפחה אחד למישנהו, הינה דרך מקובלת במשפחת המשיב. משניתן פסק הדין כנגד האחד, נאלץ המבקש לפנות את האחר ומשנתפנה הדוד, בא הבן".  על יסוד אלה ביטלה השופטת קמא את ההחלטה הראשונה. ומכאן הערעור.

6.         לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, על נספחיהם, המסמכים שהמציאו בעלי הדין ולאחר ששמעתי טיעוניהם, נראה לי כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטתה של השופטת קמא.

7.         השופטת קמא ביססה את מסקנותיה על האמור בפסק דין הפינוי, כי אביו של המבקש לא רכש כל זכות בנכס מכוח עצמו ולא מכוחו של הסב. מכאן הסיקה השופטת קמא, כי גם למבקש אין כל זכות בנכס. דא עקא, שהמבקש לא היה צד להתדיינות שבין אביו ובין המשיב, ולא ניתן לו יומו בבית המשפט להוכיח מהות הזכות שרכש סבו אשר מכוחה הוא מחזיק בנכס. המבקש אינו טוען כי זכותו באה לו מכוח אביו אלא כי זו באה במישרין מכוח סבו. על כן הממצאים שנקבעו בפסק הדין אינם יכולים לחייבו כל עוד אין הוא טוען, ואין הוא טוען, לזכויות מכוח אביו. לשון אחר: אין בכוחו של פסק דין הפינוי להוות מעשה בית דין כלפי המבקש, לא בדרך של השתק עילה ולא בדרך של השתק פלוגתא.

            יפים לכאן דברי השופט לנדוי בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פד"י ל"א(1) 29, 33 - 32:

            " אכן בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק, כי מי שלא היה צד לדיון הקודם, ממילא לא היתה לו, בדרך כלל, שעת הכושר הדרושה... בעל דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית ( (privity עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או שבא בדרך אחרת".

            היוצא מכך, כי המבקש רשאי להוכיח בתביעתו את מהות הזכות של סבו בנכס, כיצד רכש הוא זכות זו ומהי ההגנה שזכות זו מקנה לו.

8.         גם קביעתה של השופטת קמא, כי העברת החזקה בנכס מאחד למישנהו הינה דרך מקובלת במשפחת המבקש, וכי "משנתפנה הדוד, בא הבן" - הוא המבקש - היא קביעה העומדת בניגוד לטענתו של המבקש כי הוא מחזיק בנכס מזה שנים, ומכוח הסב. המסקנה אליה הגיעה השופטת קמא, בניגוד לטענתו של המבקש, היא מסקנה שיש לבססה בעובדות אשר לא בוררו כדבעי בהליך הסף; אלה יתבררו כמובן בהליך העיקרי. על כן שגתה השופטת קמא בקביעתה העובדתית האמורה ובמסקנה שהסיקה ממנה.

9.         אשר על כן, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטתה של השופטת קמא ומותירה בעינה את ההחלטה הראשונה מיום 14.8.06, בכפוף לכך כי סכום הערובה שנקבע ישונה, ויעמוד על סך 30,000 ש"ח, וזאת לאחר שהובררו נסיבות העניין.

            הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל, לפי תוצאות ההתדיינות בהליך העיקרי.

ניתן היום י"ב באדר ב' תשס"ח (19 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק-דין זה לצדדים בדואר.