פסק-דין בתיק ברע 2584/01

1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת שריר) במסגרתה נקבע כי האירוע בו נפגע המשיב 1 לא מהווה "תאונת דרכים" כאמור בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

 העובדות

2. ב- 3.7.97 טיפל המשיב 1 במסגרת עבודתו במנוע של מכונית מסוג וולבו 850. מכסה המנוע היה פתוח והמנוע עבד. התובע ניסה לאתר את התקלה במנוע ותוך שהוא רכון על המנוע נע לפתע הרכב קדימה ומחץ אותו לקיר המוסך. מבירור שהתקיים, התברר כי אחד העובדים, נער בן 14, ישב ברכב ושמע רדיו. תוך כדי כך שיחק הנער בידית ההילוכים האוטומטית, הזיז אותה, והרכב קפץ קדימה ומחץ את המשיב 1.

3. בית משפט השלום פיצל את הדיון, ודן תחילה בשאלה אם האירוע המתואר הינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

החלטתו של בית משפט השלום

4. בית המשפט ניתח את הגדרת חוק הפיצויים ל"תאונת דרכים" תוך התמקדות בשני הרכיבים הקונטרוברסלים של ההגדרה הבסיסית: "שימוש ברכב" ו"למטרות תחבורה".

אשר לשאלת התקיימותו של רכיב "השימוש ברכב"- בית המשפט הנכבד קבע כי האירוע המתואר עונה על הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, המגדיר שימוש ברכב, בין היתר, כ"נסיעה ברכב". על פי קביעת בית המשפט, תזוזת הרכב ממקומו מהווה נסיעה לכל דבר ודבר. באותה הזדמנות פסלה השופטת הנכבדה את האפשרות כי תזוזת הרכב תוכר כשימוש ברכב מכח החלופה המוצעת בסעיף 1 של "הדרדרות הרכב". על פי פסק הדין, הסיפא של סעיף 1 לחוק הפיצויים  מוציאה מתחולת ההגדרה את המקרה שלפנינו נוכח העובדה כי ההדרדרות הנטענת נגרמה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו".

5. לאחר שקבע בית המשפט כי התאונה נשוא הערעור נגרמה עקב "שימוש ברכב" נפנה לבחון את התקיימות הרכיב "למטרות תחבורה". בשלב זה קבע כי השימוש ברכב לא נעשה למטרות תחבורה, מאחר ש"מסיע" הרכב לא ישב ברכב למטרות תחבורתיות או לכל מטרה אחרת שיש בה סיכון תחבורתי, אלא על מנת להאזין לרדיו בלבד.

6. לאחר פסילת התאמתו של האירוע להגדרה של נסיעה ברכב מנועי, נפסלה גם האפשרות כי האירוע יוכר כתאונה מכח החזקה החלוטה של ניצול הכח המכני של הרכב, מאחר שבמקרה הנדון ייעודו היחיד של הרכב הינו יעוד תחבורתי ואין לו ייעוד נוסף.

סופו של דבר, קבעה השופטת הנכבדה כי האירוע המתואר אינו עונה על הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, ולפיכך דחתה את תביעת המערערים.

 טענות המערערים

7. המערערים חולקים על מסקנותיה המשפטיות של הערכאה הראשונה.

בראש ובראשונה הם חולקים על הקביעה כי אין להכיר באירוע כתאונה מכח החלופה של "הדרדרות הרכב". המערערים מביאים כאסמכתא את רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו (2) 808 (להלן: פרשת קנאפו). במסגרת פסק הדין בפרשה נקבע כי הסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק הפיצויים לפיו אירוע לא יוכר כתאונת דרכים אם הדבר נעשה תוך כדי טיפול ברכב, אינו חל על מקרה של הידרדרות רכב, אלא על שימושי לוואי אחרים שנעשים ברכב ממונע.

8. אשר לפסילת התקיימות רכיב "למטרות תחבורה" משנקבע כי האירוע הנדון נופל לגדרה של "נסיעה", ברור כי מבחינה אוביקטיבית השימוש ברכב נעשה למטרות נסיעה. בטענה זו נסמכים המערערים על דנ"א 1963/00 הפניקס נ' אורן כהן, תק-על 2000(2), 276 (להלן: פרשת פניקס). המערערים טוענים כי בית המשפט שגה משהחיל על נסיבות האירוע את האמור בע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא (3), 825 (להלן: פרשת פדידה), מאחר שבאותה פרשה נבחנה מטרת המשתמש בכניסתו לרכב, בעוד שבמקרה הנדון עסקינן בנסיעה ברכב.

9. המשיבים מבקשים לאמץ את החלטתו של בית משפט שלום ואף מוסיפים וטוענים כי מלכתחילה לא צריך היה בית המשפט להכיר באירוע כ"נסיעה". לטענתם בתי המשפט קבעו בפסקי דין שונים כי אירוע של "קפיצת הרכב" אינו יכול להיות מוכר כתאונת דרכים.

בנוסף על כך טוענים המשיבים כי פס"ד קנאפו אינו יכול להיות מוחל על המקרה שלפנינו נוכח העובדה כי הרכב לא היה "כשיר לנסיעה" כמו במקרה של פרשת קנאפו, אלא שימש כ"חפץ" לכל דבר ועניין. יתר על כן טוענים המשיבים כי אין לראות  באירוע כ"הדרדרות הרכב" שכן אין עסקינן ב"התגלגלות למטה" כהגדרת מילון בן שושן אלא בקפיצה בלבד.

לבסוף מציינים המשיבים שהקביעה כי נעשה שימוש ברכב למטרות נסיעה עשויה ליצור סיטואציה מקוממת בה יקבע כי הנער עשה שימוש ברכב ללא רשיון.