פסק-דין בתיק א 9624/03

1.         התובע, יליד 1945 בן 60 כיום, נהג מונית במקצועו, עתר נגד הנתבעת לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, בשל תאונת דרכים מיום 27/06/96, בה נפגע בברכו, עת ניסה לצאת מרכבו לאחר שזה התנגש ברכב אחר (להלן - התאונה).

הנתבעת הנה מבטחת רכבו של התובע.

2.         לגרסת התובע, משחשש פן יתלקח הרכב לאחר התאונה ועקב התפוצצות כרית האוויר לאחר ההתנגשות, מיהר לצאת מהרכב ונפגע ברגלו הימנית.

לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נגרמו לו חבלות בברך ימין, בראש ובחלקים נוספים     בגופו.

3.         הנתבעת מודה כי הרכב היה מעורב בהתנגשות עם כלי רכב אחר, אולם לגרסתה לא נגרם לתובע נזק גופני כתוצאה מהתאונה.

4.         התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל שקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% (ראה - הפרוטוקול של הוועדה הרפואית לעררים מיום 12/05/99להלן - פרוטוקול ועדת הערר).

5.         לאחר שמיעת עדות התובע ועיון בטיעוני הצדדים ובמסמכים הרלוונטיים, שוכנעתי לקבוע העובדות והמסקנות הבאות:

5.1.       על פי סע' 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - החוק), כאשר נקבעה לנפגע בתאונת דרכים דרגת נכות על פי דין בשל הפגיעה בתאונה, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק הפיצויים - תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים ובמקרה כזה לא ימונה מומחה רפואי.

סתירת קביעת נכות על פי דין תיעשה באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור.

בית המשפט רשאי להתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

5.2.       לטענת הנתבעת, אשר אינה חולקת על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי המל"ל, אין צורך בהגשת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, כאשר המחלוקת היחידה בין הצדדים היא האם הנזק בברכו הימנית של התובע נגרם כתוצאה מהתאונה. לגרסתה, מדובר במחלוקת עובדתית אשר נתונה כולה להכרעת בית המשפט ולא להכרעת המל"ל.

            אין בידי לקבל את טענת הנתבעת - על פי פירושו הנכון של סעיף 6ב' לחוק, קביעת דרגת נכות לפי כל דין יש בה לחייב לא רק לעניין שיעור הנכות, אלא גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות. קביעת הועדה הרפואית לעררים בדבר הנכות שנותרה לתובע מתייחסת לנכות שנותרה לו עקב התאונה בלבד, ויש בה לחייב גם לעניין הקשר הסיבתי בין השניים

            (ראה לעניין זה בין היתר - בר"ע 84/86 עקיבא נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 754; רע"א 293/88 - הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' מרזוק מוחמד, תק - על 89(1), 595; רע"א 5608/90 - קורנהיל חברה לבטוח בע"מ נ' שמעון מזרחי, פ"ד מו(2), 107 ,עמ' 110-111; רע"א 3289/96 - כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אנקווה יצחק, פ"ד נ(1), 556 וראה גם בספרו של י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שנייה, תש"ן - 1990, 290 עדכון משולב, תשנ"ו - 1996, עמ' 165).

            לפיכך, הדרך היחידה לסתור את קביעת המל"ל, באשר לגובה נכותו הרפואית של התובע ולקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה, היתה באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל. משבחרה הנתבעת לא לעשות כן (למרות האמור בתגובתה לבקשה למינוי מומחה ובעמ' 1 לפרוטוקול ישיבת 30/06/04), מנועה היא כעת (בשלב הסיכומים) מהעלאת טענות בדבר אי קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנזק.

5.3.       אשר על כן, אני קובע כי קביעות המל"ל באשר לנכותו הרפואית של התובע ולקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, מחייבות גם לצורך ההליך שבפניי.

5.4.       מעבר לנדרש ובמקרה שטעיתי בקביעותיי דלעיל, לא שוכנעתי לקבל את טענות הנתבעת לעניין אי קיום קשר סיבתי בין נכותו של התובע לתאונה -

בגיליון חדר המיון של בית חולים יוספטל מיום 09/07/96 צוין, כי בזמן שיצא התובע מרכבו רגלו התעקמה והוא נחבל בברך ימין. בעדותו ציין התובע כי רגלו הימנית נתקעה, הוא עשה סיבוב ונפל על הברך (עמ' 2 לפרוטוקול לישיבת 23/12/04). כאשר נשאל כיצד נפגע בברך ימין, תאר התובע את שתי הגרסאות גם יחד ולבסוף ציין כי רגלו נתקעה וכי הוא נפל על ברך ימין (עמ' 6 לפרוטוקול ישיבת 23/12/04).

ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו לסתירה מוחלטת בין הגרסאות.

העובדה כי ברכו של התובע סובבה אינה שוללת את האפשרות כי לאחר מכן נפל על ברך ימין. סיבוב הברך אף מתיישב עם טענתו כי רגלו נתקעה במהלך היציאה מהרכב  (ראה - נ/6).