פסק-דין בתיק א 878/04

1.         התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה ובה עתר לחייב את הנתבעים להחזיר לקדמותו את מצב הרכוש המשותף בבנין ברחוב יפו 140, חיפה (להלן "הבנין"), על ידי הריסת בניה שביצעו, סגירת פתחים והקמת  שער יעמוד כניסה  חדשים, במקום אלה שנהרסו על ידם.

2.         הנתבעים הודו כי ביצעו עבודות בבנין, אך לטענתם מדובר בעבודות שיפוץ בלבד, שאינן קשורות ולא פגעו ברכוש המשותף.

הנתבעים הגישו נגד התובע כתב תביעה שכנגד ובו עתרו לחייב את התובע לשלם להם את הסך של 100,000 ש"ח - נזק שנגרם להם בעטיו של התובע שמנע הוצאת היתר בניה למסעדה שבבעלותם בבנין.

3.         הבנין נשוא התביעה הינו בנין בן 3 קומות , ברחוב יפו 140, חיפה.

התובע הינו הבעלים של מספר יחידות בבנין, ובין היתר יחידה בקומת הקרקע.

הנתבעים הינם הבעלים של יחידה בקומת הקרקע של הבנין.

שתי היחידות הרלבנטיות משמשות לצרכים מסחריים.

4.         בכתב התביעה טען התובע כי במהלך חודש יולי 2003 החלו הנתבעים לבצע עבודות בניה ברכוש המשותף של הבנין, ובנו תוספת ליחידה שבבעלותם בשטח המצוי מתחת למדרגות המובילות אל הקומה העליונה בבנין, תוך שהם מספחים שטח זה ליחידה שבבעלותם. בצידו האחורי של הבנין הקימו הנתבעים מחסן, שהביא לחסימת פתחי האיוורור של יחידת התובע ובנוסף, סתמו את פתחי האיוורור בבטון.

ביום 14.7.03 הגיש התובע נגד הנתבעים תביעה למתן צו מניעה אשר יאסור על הנתבעים המשך הבניה. לטענת התובע, חרף הצו שניתן המשיכו הנתבעים בביצוע עבודות הבניה, הרחיבו את יחידתם וסגרו אותה בחלונות, והכל בתחום הרכוש המשותף של הבנין.

5.         הנתבעים לא כפרו בעובדה שביצעו עבודות בבנין אך לטענתם מדובר בשיפוץ הבנין בלבד והם לא סיפחו ליחידתם כל שטח מהרכוש המשותף ולא פגעו בזכויות התובע. לטענתם, השיפוץ נכפה עליהם עקב העובדה שבנין סמוך נהרס וכן נהרס על ידי העיריה החלק האחורי של המסעדה לצורך הרחבת הכביש - דבר שחייב שינוי המצב הקיים של הבנין.

הנתבעים טענו גם כי התביעה הוגשה בניגוד להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, ואשר על פיו הם ויתרו על חלק ניכר מזכויותיהם בבנין לאחר שהתובע התחייב שלא להתנגד לביצוע שיפוצים בבנין על ידי הנתבעים. בנסיבות אלה טוענים הנתבעים כי נגרמו להם נזקים ישירים ועקיפים עקב העובדה שהתובע עשה נסיונות להכשיל את עסקם ולהשחיר פניהם בפני הרשויות המקומיות ומערכת המשפט על ידי הגשת תלונת סרק וגרירת הנתבעים להליכים מיותרים - דבר שגרם בסופו של דבר להפסדי הכנסה ופגיעה במוניטין של העסק ושל הנתבעים כאחד.

6.         התובע טען כי הוא לא היה צד להסכם הפשרה לו טוענים הנתבעים, אלא אביו הוא שחתום על הסכם זה ומכל מקום - אין בהסכם זה התחייבות כלשהי שלא להגיש תביעות נגד הנתבעים.

7.         בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע - ת/ 1 - הוא פירט השתלשלות הדברים מאז שנת 2003:

7.1        בחודש יולי 2003 החלו הנתבעים לבצע עבודות בניה ביחידה שבבעלותם ובין היתר פתחו פתחים חדשים, הרחיבו פתחים קיימים, הרסו שער ועמוד בכניסה, בנו מחסן ותוספת ברכוש המשותף.

7.2        התובע הגיש בקשה לצו מניעה שיאסור על הנתבעים לבצע את העבודות. ביום 14.7.03 ניתן צו מניעה זמני אשר אסר המשך העבודות.

7.3        חרף הצו המשיכו הנתבעים בעבודות בבנין.

7.4        התובע הגיש בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט ובדיון ביום 19.8.03 הצהיר הנתבע מס' 1 כי לא יבוצעו עבודות ללא היתר ולפיכך לא הוטלה עליו סנקציה לפי הפקודה .

7.5        המבקש הגיש בקשת רשות ערעור ובהחלטה מיום 21.9.03 קבעתי כי אין ספק שבוצעו עבודות בניגוד לצו, ללא היתר, וניתן צו האוסר על הנתבעים לבצע עבודות בניה בבנין, כאמור בצו מיום 14.7.03, אחרת יהיה עליהם לשלם קנס יומי בסך 3,000 ש"ח בגין כל יום של ביצוע העבודות.

7.6        לטענת התובע, חרף כל הצווים המשיכו הנתבעים בעבודות הבניה, תוך השתלטות על הרכוש המשותף.