מבוא
1. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעל פי הנטען, נגרמו לתובעת, אוביניה אנג'לינה (להלן: "התובעת"), ילידת 1944, בגין תאונת עבודה שארעה לה ביום 5.3.03.
הנתבעת, חברה העוסקת באספקת שירותי ניקיון, העסיקה את התובעת כעובדת ניקיון, בבית ספר "נווה חוף", בראשון לציון.
התובעת נפגעה בעת שעסקה בשטיפת רצפת לובי בית הספר והחליקה על הרצפה הרטובה.
הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.
נסיבות ארוע התאונה ושאלת האחריות
2. התובעת ציינה בתצהירה כי התאונה ארעה:
"בזמן שעסקתי בשטיפת הלובי בקומה הראשונה, החלקתי על הרצפה החלקה והרטובה ונפגעתי בגופי" (סעיף 4 לתצהיר התובעת,
ת/1).
3. עצם ארוע התאונה, לא הוכחש על ידי הנתבעת. המחלוקת מתמקדת בשאלה האם, בנסיבות העניין, מוטלת על המעביד אחריות להתרחשות התאונה.
4. התובעת טענה כי אחריות הנתבעת, כמעביד, מתבטאת באי אספקת ציוד בטיחות - נעליים מתאימות ובהעדר הדרכה ואזהרה, מפני סכנת החלקה על רצפה רטובה. התובעת ציינה בתצהירה:
"הנתבעת לא ספקה לי ציוד בטיחות כלשהו ולא נעליים בעלי סוליות מתאימות שהיה בהם למנוע את החלקתי על הרצפה הרטובה והחלקה, תוך כדי שטיפתה במים ובחומרי ניקוי והברקה, כפי שהוטל עלי לעשות. וכן לא הוזהרתי מפני היותה של הרצפה חלקה עקב שטיפתה במים ובחומרי ניקוי ומפני הסכנה שבהחלקה עליה תוך בצוע עבודתה" (סעיף 5 לתצהיר התובעת,
ת/1).
כשהתובעת נשאלה, בחקירתה הנגדית, למה התכוונה בטענתה להיעדר אמצעי בטיחות, השיבה:
"אני לא מבינה" (עמ' 7 לפרוטוקול).
5. כאן המקום לציין כי תצהירה של התובעת, ערוך ככתב טענות אם לא כסיכומים וכולל הוא, טענות בשאלות משפטיות, לרבות תחשיבי נזק, בשפה מקצועית-משפטית.
למותר להזכיר כי תצהיר עדות ראשית, כשמו כן הוא - תצהיר עדות, במסגרתו על המצהיר, לפרט עובדות המצויות בידיעתו האישית ואשר לגביהן, הוא כשיר ומסוגל להעיד.
מעבר לכך שמחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי אינה שולטת היטב, בשפה העברית, ונראה היה כי מירב האמור בתצהיר, אינו מובן לה, הרי ברור כי התובעת אינה יכולה "להצהיר" בעניין טענות משפטיות. לא זו בלבד שעריכת "תצהיר", בדרך זו, אינה משרתת את התובעת, הרי שלא ניתן לקבל טענה כי משהתובעת לא נחקרה בדבר טענות משפטיות הנטענות בתצהיר, להבדיל מעובדות, יש לראותן כמוכחות בכלל ולאור ההתנגדות לעדויות סברה ועדויות שבמומחיות, בפרט.
6. במישור העובדתי, התובעת הוחתמה, עם תחילת עבודתה, ביום 1.2.03, על "אישור קבלת תדריך",
נ/1, בו נאמר:
"הריני לאשר כי הוסברו לי תפקידי במקום העבודה בו אני מוצב, כי הבנתי את תפקידי וכן את הוראות הבטיחות וכללי השימוש בחומרים ובציוד אשר בו עלי להשתמש...".
בחקירתה הנגדית, ציינה התובעת כי אינה קוראת עברית וכי:
"
קבלן, מתי הגיע שם, אמר לי לתת חתימה, שאלתי מה כתוב, אמר לי שזה צריך שאני עושה ספונג'ה ולנקות וניירות בי"ס, חדרים הרבה, שם צריך לנקות ניירות לילדים ואבק שולחנות ורצפה לנקות, לובי, הכל, 3 קומות, מחשבים הרבה ואז חתמתי
"(עמ' 7 לפרוטוקול).
7. עדותה של התובעת כי "התדריך", כלל למעשה, הוראות בדבר דרישות העבודה ולא נכללה בו הדרכה או אזהרה מפורשת, בדבר סכנת החלקה על רצפה רטובה, לא נסתרה. יחד עם זאת, איני סבורה כי בנסיבות העניין, יש בכך כדי להטיל אחריות על המעביד. שטיפת רצפות, הינה עבודה "פשוטה" ויומיומית שאינה דורשת הדרכה מיוחדת. סכנת ההחלקה על רצפה רטובה, הינה בגדר סכנה ברורה הידועה לכל, באופן שאינו מטיל על המעביד, חובת זהירות קונקרטית, להזהיר מפניה. יצויין כי התובעת עצמה הודתה כי סכנת ההחלקה על רצפה רטובה, היתה ידועה לה (עמ' 6 לפרוטוקול), וכשנשאלה אם הזהירה את עוזרת הבית שהעסיקה, לאחר התאונה, בביתה, מפני סכנת החלקה על רצפה רטובה, השיבה:
"... לא אמרתי לה שאפשר להחליק ברצפה רטובה. היא יודעת. לא אתמול היא הגיעה לעולם" (עמ' 9 לפרוטוקול).
8. אשר לטענה בדבר אי אספקת נעליים בעלות סוליות המונעות החלקה, יצויין כי התובעת לא ציינה בתצהירה ולא העידה כי החליקה בשל העובדה שנעלה נעליים שאינן מתאימות לשטיפת רצפות ואשר היה בהן כדי ליצור סיכון מיוחד, להחלקה. בנסיבות אלה, לא הוכח שהסיבה להחלקתה של התובעת, היתה נעילת נעליים שאינן מתאימות לשטיפת רצפות. עבודת ניקיון, אינה מסוג העבודות אשר לצורך ביצוען, על המעביד, לספק לעובד נעלי עבודה מיוחדות ובטיחותיות, כאמצעי מגן, מפני סיכונים מיוחדים הטמונים בעבודה. בנסיבות אלה, סבורה אני כי עצם העובדה שהנתבעת לא סיפקה לתובעת, נעלי עבודה, אינה מהווה הפרת חובת זהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו ומשלא נטען ולא הוכח כי התובעת ביצעה את עבודתה, כשהיא נועלת נעליים היוצרות סיכון מיוחד להחלקה, לא הוכח כי התאונה נגרמה, בשל נעילת נעליים שאינן מתאימות לביצוע העבודה.
9. אין חולק כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה הכוללת את החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולהזהיר את העובד מפני סיכונים הטמונים במקום העבודה. יחד עם זאת, יש לזכור כי חובתו של מעביד, אינה בגדר חובה מוחלטת, למניעת כל סיכון וסיכון הכרוך בביצוע העבודה, וכדברי כב' השופט חשין, בע"א 371/90
סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 348 (להלן: "פרשת סובחי");
"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שארעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו... אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ורפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע.א. 145/80
, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' [3] , בעמ' 126)
, ולעתים מזומנות ניתקל בקיומו של
SINE INJURIA
DAMNUM
" (פסקה 7 לפסה"ד).
במיוחד יפים וטובים הדברים, בכל הנוגע לתאונות של נפילה והחלקה כאשר לא הוכח קיומו של מפגע או התרשלות של המעביד שגרמה לאותה נפילה, וראה לעניין זה ע"א 250/64
לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1) 30, 32:
"אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק", כן ראה ע"א 8263/98
צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' בן מויאל, פ"ד נה (3) 666.
10. בענייננו, מדובר בתאונה שארעה, בגין החלקה על רצפה רטובה במהלך שטיפתה, על ידי התובעת עצמה. הסיכון הכרוך בהחלקה על רצפה שזה עתה נשטפה, הינו סיכון סביר ורגיל אשר אדם נחשף אליו, כדבר שבשגרה, לא רק במקום עבודתו, אלא גם בביתו הוא. סיכון זה של החלקה על רצפה רטובה, הינו סיכון רגיל, יומיומי ובנאלי שאין מוטלת על המעביד, חובה להזהיר את העובד בגינו. בעניין זה, ניתן לגזור, גזירה שווה, מהנסיבות שנדונו ב"פרשת סובחי" הנ"ל, שם נקבע כי לא היתה מוטלת על המעביד, חובה להזהיר את העובד, מפני הסיכון הטמון בהחלקה על בוץ, שכן:
"...הכל יודעים שעל בוץ מחליקים וחזקה על סובחי (העובד-ב.ט.)
שאף הוא ידע זאת..." (שם, פסקה 12 לפסה"ד). בנסיבות אלה, משלא הוכח כי התובעת נחשפה, במהלך ביצוע עבודתה, לסיכון מיוחד ובלתי סביר שעל הנתבעת, כמעביד, היה לפעול למניעתו או להזהיר מפני הסכנה הטמונה בו, לא הוכחה התרשלות מצד הנתבעת.