פסק-דין בתיק א 7086/02

1.         במסגרת זכאותם לדיור ציבורי השכירה התובעת לנתבעים דירת מגורים, הנמצאת בכפר יסיף - גשר פז, דירה מס' 21  בבית מס' 2, קומה 6, הידועה כחלק מחלקות 143, 144, 181 בגוש 10883 (להלן: " הדירה"), על פי חוזה מיום 24.8.1969 (להלן: " החוזה").

הדירה הושכרה לנתבעים, בשכירות בלתי מוגנת (סעיף 24(ב) לחוזה), למשך 31 חודשים, החל מיום 1.9.69 ועד ליום 31.3.72, תמורת 90 ל"י לחודש, המשתלמים מדי חודש בחודשו.

לאחר הגשת תצהירים הסכימו הצדדים למתן פסק דין מנומק על פי החומר הקיים בתיק, וסיכומיהם.

2.         בישיבתה  מיום 22.4.2001, החליטה התובעת לשנות את דמי השכירות אשר משלמים הנתבעים לדמי שכירות חופשיים, וזאת - לאחר שהתברר לה שהנתבעת קיבלה מדודתה דירה במתנה, ולאחר שהנתבעים סרבו לדרישת התובעת, מיום 22.2.00, להחזיר את הדירה.

מאז חדלו הנתבעים לשלם דמי שכירות, דבר שהביא להגשתה של תביעה זו, הכוללת תביעה לפינוי, ותביעה לתשלום דמי השכירות, אשר חובם מגיע, נכון ליום הגשת התביעה, לסך של 11,445.90 ש"ח.

במהלך ההליכים המקדמיים הוסכם שהנתבעים ישלמו ויפקידו סך של 600 ש"ח, מדי חודש, ע"ח דמי השכירות לתקופה שמיום הגשת התביעה ואילך, וכך נעשה.

3.         עיקר טענתם של הנתבעים היא, שלא היתה לתובעת זכות להעלות את דמי השכירות, כפי שהיא עשתה בהחלטתה מיום 22.4.2001. לטענתם, כל דמי השכירות בהם הם חייבים מסתכמים בסך נומינלי של 90 ל"י, ללא כל ריבית והצמדה, שכן הסעיפים הנוגעים לשערוך דמי השכירות נמחקו מהחוזה.

הנתבעים אינם חולקים על כך שהנתבעת קיבלה עוד בשנת 1998, מדודתה, דירה במתנה, דירה בה מתגורר כיום בנם של הנתבעים (להלן: " הדירה האחרת"), ועל פי טענת הנתבעים בסיכומיהם, לאחר הגשת התביעה עברה הנתבעת להתגורר בדירה האחרת, ביחד עם בנה וכלתה.

4.         כן טוענים הנתבעים, כי התובעת  לא הוכיחה בעלותה בדירה ולכן אין היא יכולה לתבוע פינויים מהדירה.

לא מצאתי בטענה זו כל ממש.

הנתבעים עצמם מסתמכים על החוזה כמקור לזכויותיהם בדירה. כל זכויותיהם של הנתבעים בדירה, מכח השכרת הדירה להם ע"י המשכירה באו. הנתבעים לא הוכיחו כל זכות אחרת להחזיק בדירה, וגם אם זכותם נשענת גם על חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: " החוק"), רשאית התובעת (המשכירה) להגיש התביעה, גם אם אין היא הבעלים של הדירה.

5.         ב"כ הנתבעים סומך טיעוניו, בסיכומים, באופן דווקני, על הוראות החוזה, וטוען כי התובעת לא היתה רשאית להעלות, כלל, את דמי השכירות.

בטענתו זו מתעלם ב"כ הנתבעים מכך שהחוזה הינו לתקופה קצובה, ומכך שלא נחתם, לאחריו, כל הסכם המאריך את תקופת השכירות.

בנסיבות אלה, אם בחוזה "רגיל" עסקינן, חל סעיף 19(ב)(1) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, ולפיו הסתיימה השכירות בתוך, לכל היותר, 60 יום ממתן ההודעה על סיום השכירות, הודעה אשר ניתנה ע"י הנתבעת עוד ביום 22.2.02.

גם על פי החוק, "זכאי" הוא: " מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים".

תחולת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, אשר הגדרת "זכאי" אשר בו כוללת גם "רף תחתון" לשווי הדירה האחרת, הושהתה בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001), התשס"א-2001, ואין היא רלבנטית, מה גם שלא הוכח שווי הדירה האחרת.

6.          ב"כ הנתבעים קובל על כך שמההחלטה על שינוי דמי השכירות משכר דירה לשכר דירה חופשי, לאור היות הנתבעת בעלת דירה אחרת (נספח ה' לתצהירו של מר ארז וינוקור מטעם התובעת, להלן: " החלטת הוועדה"), נמחקו קטעים, אשר נוגעים לדיון שנערך לגבי דיירים אחרים. אין בכך ולא כלום. קטעים אלה נמחקו בשל צנעת הפרט, כפי שצריך היה להיעשות. אין במחיקתם כדי לגרוע מתקפותה של ההחלטה אשר התקבלה בנוגע לנתבעים.

7.          לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שעל הנתבעים לשלם לתובעת את סכום התביעה, בסך 11,445.90 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 4.4.02 ועד התשלום המלא בפועל.

הסכומים החודשיים, אשר הופקדו ע"י הנתבעים, לאחר הגשת התביעה, יועברו לתובעת ע"ח דמי השכירות לתקופה שמיום הגשת התביעה ואילך, והנתבעת רשאית לגבות את ההפרש בין הסכומים שהופקדו ובין דמי השכירות אשר נקבעו על ידה, ככל שקיים הפרש כזה.