פסק-דין בתיק א 64187/04

• 1.       לפניי תביעה בגין חיובים שהנתבעת לא פרעה לתובעת, כנטען. לאחר הגשת התביעה התקיימו מגעים בין הצדדים, והוסכם על מחיקת התביעה. הצדדים לא הגיעו להסכמה בשאלת ההוצאות. לפיכך נקבע כי יטענו לעניין זה, וכך נעשה.
• 2.       הנתבעת טוענת כי נגררה להליך, אשר גרם לה הוצאות משפטיות, חרף פניותיה הרבות לתובעת לחזור בה מן התביעה השגויה, לגרסתה.
• 3.       התובעת סבורה כי נוכח הסכמתה למחיקת התביעה ראוי שלא לחייבה בהוצאות. לטענתה, סירובה של הנתבעת לפרוע את התשלום שנדרש ממנה לא היה מנומק עניינית, והנימוק ניתן רק במגעים מאוחרים להגשת התביעה. עוד טוענת התובעת כי חזרה בה מן התביעה לפנים משורת הדין, לאור יחסיה המסחריים עם הנתבעת, ולא משום שטענות הנתבעת נמצאו נכונות לגופן.
• 4.       אני סבור כי הדין עם התובעת, מטעמיה ומן הטעמים שיפורטו להלן.
• 5.       אופי התביעה הוא של תביעה בסדר דין מקוצר, אף שלא הוגשה בפועל במתכונת דיונית זו. הלא מדובר בתביעה על סכום קצוב על יסוד הסכם בכתב. משמעות הדבר היא כי מדובר בתביעה העומדת בחזקת נכונותה, אלא אם כן תוגש ותתקבל בקשת רשות להתגונן. אופי זה מקרין גם על דרישת התשלום שקדמה לתביעה, במובן זה שהתובעת רשאית הייתה לצאת מתוך הנחה שהדרישה נכונה, ועל הנתבעת היה לטרוח ולשכנע את התובעת בהיפוכו של דבר.
• 6.       זאת ועוד: טענת ההגנה של הנתבעת היא מעין טענת 'הודאה והדחה', לאמור: נכון שלא שילמנו, אולם היו צידוקים לאי-התשלום, בדמותם של ניכוי-מס במקור וקיזוזו של זיכוי. בנסיבות אלו, הנטל היה על הנתבעת, כבר בשלב הדרישה שקדמה לתביעה, למסור לתובעת את גרסתה המנומקת והממוסמכת, כדי לשכנע את התובעת כי דרישת התשלום שגויה.
• 7.       הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת כי הנימוקים והאסמכתאות הקונקרטיים לאי-התשלום כאמור לעיל - ניתנו לראשונה לאחר הגשת התביעה. כך עולה מן התכתובת שצורפה לסיכומי הנתבעת בשאלת ההוצאות. אף שהנתבעת צירפה מסמכים רבים לסיכומיה, לא מצאתי ביניהם מכתבים או תרשומות של שיחות שמהן עולה כי הנתבעת טרחה להציג את נימוקיה האמורים לאי-חבותה במועד שקדם להגשת התביעה.
• 8.       מן התכתובת עולה כי התובעת השיגה, לגוף העניין, על ניכוי המס במקור. יש רגליים לדבר, אפוא, כי הסכמת התובעת לסילוק התביעה על הסף נבעה לאו-דווקא מהסכמתה, לאחר בדיקה, עם גרסת הנתבעת. גם בהליך לפניי לא הייתה הכרעה לגוף העניין, ולפיכך לא ניתן לשלול מידה כלשהי של עמימות בשאלה "מי צדק".
• 9.       הצדדים הסכימו להליכה לגישור, ולסיום התובענה ללא בירור לגופה. בכך חסכו זמן שיפוטי. קיים שיקול של מדיניות משפטית, הנובע מן האינטרס הציבורי בהקלת העומס על בתי המשפט, לתמרץ פשרות והסכמות דיוניות החוסכות זמן שיפוטי על ידי הימנעות מפסיקת הוצאות, או פסיקת סכומים חלקיים, אף כשמשמעות הדבר היא פגיעה מסוימת בצד שלכאורה היה ראוי לפסוק הוצאות לטובתו.
• 10.   האינטרס הציבורי האמור אינו בהכרח מנוגד לאינטרס של הצדדים, לרבות הצד הזכאי-לכאורה להוצאות. ניסיון החיים בבתי המשפט מלמד שלא תמיד נפסקים לצד הזוכה, אף כשההליך התנהל במלואו תוך הוצאות יתירות, סכומים המפצים אותו באופן מלא על כל הוצאותיו; וזאת חרף ההלכות הידועות בעניין זה. לעתים הדבר נובע מאי-הימצאותן לפני בית המשפט של כל הראיות בדבר כל עלויות ההתדיינות. לעתים הדבר נובע מכך שחלק מן העלויות נראות בעיני בית המשפט כחורגות מן הסביר. לעתים - משום שהן מקוזזות מול מחדלים דיוניים של הצד הזוכה. כל עורך דין המרבה להופיע בבתי המשפט מודע לעניין זה.
• 11.   לעולם גם אין ביטחון כי הצד שסיכוייו לזכות בהליך, בתחילתו, נראים טובים יותר - אמנם יזכה בו. תמיד קיים סיכון כי אם יתנהל ההליך במלואו - יתגלו  עובדות חדשות, או ייקבעו ממצאי מהימנות בלתי צפויים, שיהפכו את הקערה על פיה.
• 12.   לפיכך, פשרה החוסכת בעלויות ההתדיינות, והמקבעת את הרושם הראשוני לטובת צד מסוים, מיטיבה גם עם הצד הזוכה; אף אם בנסיבות אלו הוא אינו זוכה בהוצאות המשפט, כולן או מקצתן, בהשוואה למה שהיה צפוי להיפסק לזכותו לו נוהל ההליך במלואו - והוא היה זוכה בו, ובהוצאות המשפט בגינו, באופן מלא.
• 13.   סוף דבר: על יסוד הסכמת הצדדים - התביעה נמחקת.
• 14.   לאור השיקולים שפורטו - אין חיוב בהוצאות.

ניתן היום, כ"א באב, תשס"ו (15 באוגוסט 2006), בלשכתי.

שלמה פרידלנדר, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: