פסק-דין בתיק א 61043/05

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעה חוזית לתשלום דמי שכירות לרכב. התביעה השטרית בעניין זה נזנחה, בעקבות טענת הנתבע כי לא חתם על השיק שניתן לביטחון בהקשרה של העסקה.

2.       התובעת טוענת שהנתבע חתם כשוכר על חוזה השכירות, והפקיד שוברים שעליהם הוטבעו פרטי כרטיס האשראי שלו כביטחון לפירעונם של דמי השכירות. מכאן חבותו.

3.       הנתבע טוען כי הרכב נשכר ביזמת אשר וקנין, בעליה ומנהלה של חברה שבה עבד אותה עת, לשימושו של אחיו עודד וקנין או מי מטעם החברה ולצרכיה (להלן, ללא הבחנה: 'וקנין'). דמי השכירות היו אמורים להיות משולמים על ידי וקנין. לפיכך וקנין, ולא הוא, צריך לשאת בדמי השכירות. הנתבע ביאר כי לוקנין לא היה כרטיס אשראי, ולפיכך נעשה שימוש בכרטיס של הנתבע. עקב כך דרשה התובעת כי בעל הכרטיס, הוא הנתבע, יחתום גם על חוזה השכירות.

4.       עוד טען הנתבע כי הסכמתו "להשאיל" את כרטיס האשראי שלו ואת חתימתו לוקנין הייתה מוגבלת ל-7 ימים. המשך שכירתו של הרכב לא הייתה על דעתו ולא בהסכמתו, ולפיכך אינו חב בגינה.

5.       טענה נוספת בפי הנתבע היא כי וקנין פרע את החיוב הנדון, כפי שמעידה הקבלה שצורפה כנספח ג' לתצהיר הנתבע. התובעת טוענת, לעומת זאת, כי הקבלה משקפת תשלום אחר במסגרת מסכת הקשרים הענפה שלה עם וקנין וחברות בשליטתו, ואינה רלבנטית לענייננו.

דיון והכרעה

6.       נראה כי טענתו העיקרית של הנתבע היא הטענה שהשכירות הייתה עבור וקנין ולא עבורו. זוהי הטענה היחידה שנטענה מול חברת האשראי בקשר עם דרישת הנתבע לביטול החיוב [נספח ב' לתצהיר הנתבע]. בטופס הפנייה האמור אין זכר לטענה כי יש לבטל את החיוב מן הטעם של סיוג ההסכמה ל-7 ימי שכירות ותו-לא.

7.       בחוזה המקורי, שעליו חתם הנתבע [צורף כנספח לתצהיר התובעת], לא נאמר שהשכירות היא ל-7 ימים. צוין רק תאריך היציאה של הרכב הראשוני. כלומר, השכירות הייתה לתקופה בלתי מוגבלת מראש. רק בדיעבד הוספו רישומים שמהם עולה כי הרכב הוחזר לאחר 7 ימים, והוחלף ברכב אחר ששכירותו נמשכה מספר חודשים נוספים, מכוח אותו חוזה [נספח א' לתצהיר הנתבע]. עד התובעת ביאר שהרכב הוחלף עקב קלקול [פרוטוקול, עמ' 3]. כלומר, פיצולה של תקופת השכירות ל-2 תקופות, שהראשונה שבהן הייתה בת 7 ימים - נבעה מהצורך בהחלפת הרכב, ולא מהגבלתה הראשונית של תקופת השכירות, ולא הייתה צפויה מראש בעת חתימתו של הנתבע על החוזה.

8.       אין מדובר, אפוא, על הארכתו של החוזה המקורי בין התובעת לנתבע על ידי התובעת ווקנין מבלי לקבל את אישורו של הנתבע לכך, אלא בהמשך מימושו של החוזה המקורי על יסוד הסכמתו הבלתי-מסויגת של הנתבע.

9.       לא נסתרה גרסתו של הנתבע כי מצא עצמו מחויב בגין שכירות רכב עבור אחר. אולם זהו עניין לתביעה אפשרית של הנתבע נגד וקנין, ולא להגנתו של הנתבע מול תביעתה של התובעת.

10.   הנתבע התחייב כלפי התובעת. הוא חתם כשוכר על החוזה, ומסר את כרטיס האשראי שלו לצורך הפקת שוברים חתומים 'על החלק' כבטוחה. בכך יצר מצג כלפי התובעת שהוא אחראי לפירעונם של החיובים בגין עסקת השכירות. התובעת הסתמכה על מצג זה, ושינתה את מצבה לרעה בכך שהשכירה לוקנין את הרכב לתקופה ארוכה. הנתבע לא עשה דבר בכדי לסייג את המצג - בין מלכתחילה, במעמד כריתת החוזה, ובין בדיעבד, כחלוף התקופה המוגבלת שאליה התכוון, לטענתו.

11.   למעשה, הנתבע יצר כלפי התובעת מצג שלפיו וקנין משתמש ברכב מושא החוזה בהרשאתו. לכל הפחות יש כאן משום 'הרשאה חיצונית' [קרי: הרשאה על ידי התנהגות כלפי הצד השלישי; ראו סעיף 3(א) סיפה בחוק השליחות, למצער על דרך ההיקש - זאת אם נאמר שאין מדובר בשלוח לשינוי המצב המשפטי אלא בשליח לעניינים ביצועיים]. כלומר: וקנין נהנה מ'הרשאה חיצונית' כלפי התובעת לממש את חוזה השכירות ולהשתמש ברכב כפי שאכן השתמש בו וקנין במסגרת החוזה, כשהנתבע משמש מעין ערב לפירעון דמי השכירות מכוח חתימותיו על החוזה ועל השוברים של כרטיס האשראי.

12.   יוזכר כי הייתה לנתבע זיקה ליוזם השכירות ולמשתמש ברכב, ויש להניח שהיה מודע בפועל לשימוש המתמשך בו. על-כל-פנים, יכול היה לדעת, לו התעניין בכך. בהתאם לכך, יכול היה לפעול להעמיד את התובעת כל הסתייגויותיו, כדי לאפשר לה להתנות את המשך השכירות בהחלפת הערובות שנתן באחרות, מטעמו של וקנין. הנתבע העיד שהסתמך על סברתו שתוקפם של שוברי האשראי מוגבל ל-21 יום [פרוטוקול, עמ' 8]. אולם גישה זו אינה סבירה. גם ללא שוברי האשראי, הנתבע חתום כשוכר על החוזה, ולפיכך הוא חב לפיו. לפיכך יש לשער שהנתבע לא היה מוטרד מן העניין משום שסמך על וקנין שישא בחיוב עבור הרכב שנשכר עבורו. נראה כי וקנין הפר את אמונו של הנתבע. הסיכון בגין הפרה כאמור צריך להיות מוטל על נותן האמון, המקורב למקבל האמון, אשר בידיו הכלים לבחון את מידת הצידוק שבבסיס האמון, ובידיו הכלים להתגונן מפני אפשרות של הפרתו. משהנתבע לא נקט אמצעי זהירות כאמור, חשף בכך את התובעת לאי-כיבוד חיובים על ידי מי שהנתבע נתן בו את אמונו. ראוי, אפוא, להטיל את הסיכון האמור על הנתבע, ולא על התובעת.

13.   לאור המקובץ אני קובע, אפוא, כי הנתבע מחויב כלפי התובעת בדמי השכירות הנובעים מקיומו של חוזה השכירות הנדון.

14.   הנתבע טען כי חיוב זה נפרע על ידי וקנין, כמשתקף בקבלה שצורפה [נספח ג' לתצהיר הנתבע]. התובעת מייחסת התשלום לעניין אחר. הנטל בטענת 'פרעתי' הוא על הנתבע, שהודה בקשרים כאמור בין וקנין לתובעת [בפנייתו לחברת האשראי שצורפה כנספח ב' לתצהירו; ובעדותו תחת אזהרה בדיון ביום 25.4.06]. הקבלה אינה זוקפת את התשלום לחיוב הנדון דווקא. גם תאריכה אינו תואם את תום תקופת השכירות. הנתבע לא הזכיר את הטענה שהחיוב נפרע בפנייתו לחברת האשראי, אף שהיה מצופה כי ראשית-כל יברר עם וקנין את פשר החיוב שבו חויב, ובעקבות תוצאות הבירור היה מעלה טענת 'פרעתי' על ראש טענותיו. כל זאת מאשש את גרסת התובעת, שלפיה הקבלה אינה מלמדת על פירעונו של החיוב הנדון.

15.   לא ניתן להתעלם, הן לעניין הרלבנטיות של התשלום המשתקף בקבלה האמורה והן לעניין היקף ההרשאה של וקנין להמשיך בשכירת הרכב במסגרת החוזה והבטוחה שעליהם חתם הנתבע, מאי-הבאתו של וקנין לעדות מטעם הנתבע. אמנם הנתבע העיד שהיו קשיים בהבאתו של וקנין לעדות, אולם עניין זה לא פורט כדבעי. עובדה היא שהנתבע הצליח לקבל מוקנין את הקבלה הנזכרת והסברים נלווים. לא נעשה ניסיון לזמנו באמצעות בית המשפט.

16.   נטל הראיה בענייננו מוטל על הנתבע. טענתו היא מסוג 'הודאה והדחה', לאמור: אמנם חתמתי על החוזה, אבל התכוונתי ל-7 ימים בלבד, ווקנין הוא שהשתמש לרעה בחתימתי והוא האמור לשאת בחיובים הנובעים מכך - והוא גם פרע בפועל את החיוב.

17.   בשים לב לתוכן הטענה כאמור, ה'הדחה' קשורה בקשר הדוק להתנהלותו של וקנין. מדובר, אפוא, בעד שהנטל להביאו מוטל במובהק על הנתבע. הנתבע לא הרים נטל זה, וגם לא את הנטל המשני להצדיק את מחדלו באופן שימנע הסקת מסקנות לחובתו ממחדל זה. אפילו אמנע מהסקת מסקנות פוזיטיביות לחובת הנתבע - עומד הנתבע, שהנטל עליו כאמור, ואשר העדות היחידה מטעמו היא עדותו-הוא כבעל-דין, בלא אישוש חיצוני לגרסתו. לפיכך אי-הבאתו לעדות של וקנין מותירה את הנתבע בנחיתות ראייתית אפילו אצא מהנחה שאמנם נבצר ממנו להביא עדות זו.

18.   אשר על כן אני דוחה גם את הטענה בדבר פירעונו של החיוב מושא התביעה.

סיכום

19.   לאור המקובץ, התביעה מתקבלת.