פסק-דין בתיק א 58053/07

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 11,867 ש"ח. 

קבוצת אסם סחר שותפות מוגבלת (להלן: "התובעת"), עוסקת בין היתר בשיווק מוצרי מזון שונים ובהם מוצרים בעלי המותג אסם.

אוריון כלים חד פעמיים בע"מ (להלן: "נתבעת 1"), ניהלה בתקופה הרלוונטית עסק לממכר מוצרי פלסטיק ומזון ונהגה לרכוש מאת התובעת מוצרי מזון בתנאי אשראי. אורי עמי (להלן: "נתבע 2"), הינו בעל מניות ומנהל בנתבעת 1 והוא ערב בערבות מתמדת וללא הגבלה בסכום כלפי התובעת לסילוק מלא של חובות הנתבעת.    

התובעת אוחזת כדין בשיק ערוך לפקודתה ע"ס 11,866.79 משוך על- ידי הנתבעת1.

עוד בטרם הציגה התובעת את השיק לפירעון בבנק, התברר לה מבדיקה במאגרי מידע כי  החשבון עליו משוך השיק הינו חשבון מוגבל עד ליום 27/06/08.

משכך היה לנתבעת 1 יסוד להניח כי כאשר יחולל השיק יוחזר לתובעת עקב חשבון מוגבל. התובעת פנתה אל הנתבעת וכן אל נתבע 2 אשר משמש ערב לכל חובותיה בדרישה לפרוע את השיק הנ"ל אולם דרישותיה לא נענו.

לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

הנתבע הכחיש טענות התובעת מכל וכל. לשיטתו בין הצדדים נרקמו יחסים עסקים בין השנים 2006-2007 אשר במהלכם נהגה הנתבעת להזמין קופסאות שימורים מאת התובעת. ביום 15.02.07 החליט הנתבע 2, משיקולים עסקיים, למכור את עסקו לאחר, לטענתו נשלח לתובעת מכתב כפי שנשלח גם ליתר הספקים בו נכתב, כי תימסר הודעה בדבר הכוונה להחזרת חלק מהסחורה לספקים שונים ובשל המכירה מתבקשים הספקים להוציא זיכוי וזאת על- מנת שתיערך התחשבנות סופית.

לגישת הנתבע בוצעה החזרת סחורה וכן ניתן זיכוי וכן שולם סך של 7,706.70 ש"ח לצורך סגירה סופית ומוחלטת של כל החובות. הנתבע הופתע מדרישת התובעת לתשלום בגובה התביעה. הטענה היתה כי חשבונה של הנתבעת 1 זוכה יתר על המידה ומשכך קיימת יתרת חובה נוספת.

עקב המחלוקת בין הצדדים ביקשה התובעת לבדוק שוב את טענותיה, אולם מאחר וחששה כי עקב מכירת החברה תיוותר ללא מענה התבקש שיק לביטוחון.

ביום 30/01/08 התקיים דיון בבקשת רשות להתגונן אשר בסופו הוצא לצדדים  כי יתנו לבית המשפט לפסוק בסכסוך דנן על דרך הפשרה. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט בכפוף להצגת כרטסת לשנת 2006,2007.

בתאריך ה - 09/04/08 התקיים בפני דיון מקדמי, בו,טענו הצדדים באשר לכרטסת אשר צורפה, ולאחר טיעוניהם הביעו הצדדים את רצונם כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה.

דיון

הצדדים בחרו, בנסיבות  העניין, לקבל את הצעת ביהמ"ש ולהפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם,  על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, לאחר טיעון קצר מכל צד.

יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.

בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.

המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).   

כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים.

יש אף והפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג {ראה ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337).  וכן ראה ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם)}.

גם חז"ל, התלבטו מהי הדרך הנכונה ליישב סכסוכים שהגיעו אל בית הדין וחלקם צידדו בדרך הפשרה. וכך נאמר בגמרה ( מסכת סנהדרין, דף ב' עמ' ב'):

"ר יהשוע בן קרחה אומר: מצווה לבצוע (= להביא לידי פשרה) שנאמר:" אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" [זכריה,ח'] והלא במקום שיש משפט- אין שלום, ובמקום שיש שלום -אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה הביצוע(=פשרה)."