בפני תביעה שטרית שהחלה כבקשה לביצוע שטר.
העובדות הצריכות לענין
1. התובעים אשר היו, במועדים הרלבנטיים לעניין הנדון, במעמד דיירים מוגנים בנכס ברח' גולדמן 6 ביפו תל-אביב והפעילו שם מסעדה בשם "אורגדה" התקשרו ביום 27.8.02 בהסכם תפעול מסעדה עם הנתבע (להלן: "החוזה") במטרה לנהל שם עסק של מסעדה בשם "טרבין".
2. הנכס האמור כלל מבנה מבלוקים, מעליו היתה גלריה (להלן: "הגלריה") וצמוד למבנה הבלוקים היה מבנה מעץ (להלן: "מבנה עץ"). בעת חתימת ההסכם לא היה רישיון עסק למסעדה והיו תלויים ועומדים נגד המסעדה מספר תביעות בגין חריגות בניה של הגלריה והמבנה מעץ. בתקופת ההפעלה, לצורך קבלת רישיון עסק פורק המבנה מעץ וניתן רישיון עסק זמני בלבד, היות וגם למבנה הגלריה לא היה רישיון. בשלהי שנת 2003 הנתבע הקים שוב את המבנה מעץ, למרות שלא היה לו היתר לכך מהרשויות. בתאריך 6.1.04 נהרס המבנה מהעץ שהקים הנתבע, בהתאם לצו ההריסה שהוציאו הרשויות. בעטיים של דברים, הנתבע בחר לסיים את ההפעלה בתאריך 10.1.04.
3. במסגרת החוזה הנתבע עשה לטובת התובעים שטר חוב ע"ס 100,000 ש"ח, המהווה בטוחה לביצוע ההסכם ופינוי המסעדה. לאחר תום תקופת ההפעלה פנו התובעיםללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע שטר החוב האמור, בתיק הוצאה לפועל מס' 3404520046, בטענה כי הנתבע הותיר אחריו חובות על הנכס לחברת החשמל ולעיריית תל-אביב (להלן: "העירייה") בגין אי תשלומי ארנונה ומים. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר וקיבל רשות להתגונן ומכאן הדיון בענייננו.
טענות ההגנה
1. הנתבע מצידו טוען כי הוא שילם את מלוא התשלומים שחב בהם עד פינוי המושכר לעייריה ולחברת החשמל. התובעים עמדו על כך, שחשבונות החשמל והעירייה יישארו על שמם ולכן הוא לא קיבל את החשבונות באופן ישיר אך בכל עת שהתובעים הציגו לו חשבונות הוא שילם אותם.
2. את הקבלות והאישורים שהציגו התובעים על חובות אלו הוא תוקף בכמה טענות. ראשית, הוא טוען כי הוא
אינו יודע לומר בוודאות אם התובעים מסרו לו חשבוניות לתשלום דמי ארנונה ומים שהתייחסו למושכר דווקא, היות והתובעים בעלי זכות בארבעה נכסים באותה כתובת של הנכס הנדון. את החשבוניות הוא לא בדק בשל האמון שנתן בתובעים. שנית, היות ולתובעים מספר נכסים בכתובת המושכר,
אין לתובעים ראיה
הקושרת בין הקבלות לחברת החשמל לבין הנכס הנדון. שלישית, נטען כי תדפיס מצב חשבון בעיריית תל-אביב יפו שהציגו התובעים מראה כי בתחילת השכירות, בראשית שנת 2003, עמדה יתרת החובה בגין מס ארנונה 43-003-0060-3289 על למעלה מ-42,000 ש"ח, בגין חוב משנת 2002. מכאן
משער הנתבע כי התשלומים הראשונים ששילם סילקו חוב בגין התקופה שקדמה לשכירות. ולבסוף, הקבלות שהציגו התובעים מתייחסות גם לחודש פברואר בשנת 2004, תקופה בה אין מחלוקת כי הנתבע כבר לא תפעל את המסעדה.
3. לחלופין טוען הנתבע כי גם אם יקבע שהתובעים זכאים לפרוע את השטר, עומדת לו טענת קיזוז כנגד השטר. את חבות התובעים כלפיו מבסס הנתבע על מספר קטגוריות:
א. נזקים בגין הטעיה וחוסר תום לב - התובעים הצהירו בפניו כי לנכס הנדון על כל חלקיו ניתן היתר בניה בעוד שבפועל גם הגלריה וגם המבנה מעץ נבנו שלא כדין. אילו היה מודע למצב דברים זה, לא היה מתקשר בהסכם. על כן התובעים חבים לו סכום של 180,000 ש"ח השווה להשקעות שביצע במסעדה, להוציא את הציוד שנטל בעת שפינה את המסעדה.
ב. נזקים בגין הפרת הסכם השכירות - היות ולחלקים מהמסעדה לא היה היתר בניה, למרות שהתובעים הצהירו אחרת כאמור והיות ובשל כך פורק המבנה מעץ, הנתבע סבור כי הוא זכאי לאובדן הרווחים הנגרם מהקטנת כמות הסועדים בהעדר המבנה מעץ בסך 150,000 ש"ח. כמו כן בשל כך שנאלץ להפסיק את הפעלת המסעדה בפתאומיות לאחר שנהרס המבנה מעץ, הוא זכאי לאבדן רווחים והכנסה בגין תקופה של 4 חודשים אשר בהם לא עבד בסך 150,000 ש"ח נוספים.
ג. כמו כן, סעיף 38 להסכם השכירות קובע פיצוי מוסכם על הפרה יסודית של ההסכם בסך 10,000$, לו הוא זכאי בשל ההפרה האמורה.
ד. נזקים בגין הפרת הוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א -1971, בדבר פגמים שנפלו במושכר ולא תוקנו ע"י המשכיר. המבנה מעץ פורק ומכיוון שהתובעים לא הקימו אותו מחדש ולא תיקנו פגם זה גם אחרי שהנתבע דרש זאת, זה האחרון הקימו בעצמו בעלות של 50,000 ש"ח .
ה. נזקים על הפרת התחייבות לשכור עו"ד ורשלנות - הנתבע מצהיר כי התובעים התחייבו בפניו שישכרו עו"ד שיבטל את צו ההריסה על המבנה מעץ והבטיחו לו שהעניין בטיפול. משום שבטח בהבטחותיהם, לא פינה הנתבע את הציוד שהיה במסעדה. לבסוף נהרס המבנה מהעץ ע"י הרשויות ולכן נהרס ציוד הנתבע בסך 130,000 ש"ח .
ו. עשיית עושר - הנתבע גורס כי הוא זכאי להחזר חלקי של דמי השכירות היות והמבנה מעץ פורק ולא כל המבנה המוסכם הועמד לראשותו.
ז. התובעים חבים כלפיו בתשלום קנסות בשל הפעלת עסק ללא רישיון. על הנתבע הוטלו קנסות בסך 120,000 ש"ח, אשר לפי חוזה התפעול היו אמורים לשאת בהם התובעים.
ח. פיצוי בגין שלילת חירות ועוגמת נפש - התובעים לא שילמו את הקנסות הנוגעים לרישיון עסק, בשל כך נאסר הנתבע מכוחם של הליכי הוצל"פ לגביית קנסות אלו ולשיטתו בפיצוי בגין עוגמת הנפש ושלילת החירות, אשר מוערכת על ידו ב- 100,000 ש"ח, שנגרמה לו מהסיטואציה, על התובעים לשאת.
דיון ומסקנות
קיום התנאי לפירעון השטר
1. ענייננו בשטר אשר ניתן לביטחון. העובדה כי השטר ניתן לביטחון מעוגנת בסעיף 30 לחוזה התפעול הקובע
"להבטחת פינוי המסעדה...תשלום הוצאות...יפקיד המפעיל בעת חתימת ההסכם בידי הנאמנות של הבעלים שטר חוב ע"ס 100,000 ש"ח". עם זאת, טענת הנתבע כי אין הוא חייב לפרוע את השטר מותנית בכך שיוכיח שהתנאי לחבותו לא התקיים. המדיניות בפסיקה הינה להעביר את נטל ההוכחה בתביעה שטרית לשכמו של הנתבע, אחרת, היתרונות אותם התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת השטר יסוכלו (ראה: ש' לרנר,
דיני שטרות, תשנ"ט- 1999, 351 וכן ע"א 358/80
קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830 ולאחרונה ברע"א 2157/07
מנחם אדאטו נ' אמיר רנתיסי(לא פורסם)). כלל בסיסי זה בדיני השטרות הוא גם זה שצריך להנחות בבחינת הראיות במקרה דנא.