בפני תביעה לשיבוב הסכום אותו שלמה התובעת, חב' בטוח במסגרת פוליסה לביטוח רכב
למבוטח כפיצוי על נזקים שנגרמו באירוע של תאונת דרכים.
על פי כתב התביעה, התאונה התרחשה ביום 2.1.02 ברח' התשבי בחיפה, עת חנה הרכב המבוטח במקום חניה מוסדר בצד הדרך, נפגע ע"י רכב מסוג איסוזו, המבוטח אצל נתבעת 2 ואשר היה מעורב סמוך לפני כן בתאונה עם רכב נהוג עם הנתבעת 1.
הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה ובו טענה שאכן התרחשה תאונת דרכים בין רכבה לבין רכב האיסוזו המבוטח אצל נתבעת 2 נהוג ע"י מרדו אייל וכי לאחר התאונה ירד נהג האיסוזו מרכבו מבלי להרים את בלם היד וכתוצאה מכך רכבו התדרדר ופגע ברכב התובעת.
תביעה זו עניינה הפגיעה שרכב האיסוזו נהוג בידי מר מרדו ומבוטח אצל נתבעת 2 ברכב מבוטח התובעת ואילו התאונה שבין רכב הנתבעת 1 ורכב מבוטח הנתבעת 2 נדונה בתיק אחר בבימ"ש זה ואינה נוגעת לעניין תיק זה.
בתיק שלפני הגישה הנתבעת 2 גם כתב הגנה ובו טענה כי ביהמ"ש הזה מפי כב' השופטת פליגלמן, דן באירוע התאונה וקבע שהאחריות לתאונה נופלת למעשה על הנתבעת 1 וביקשו לאמץ את קביעת כב' השופטת פליגלמן גם לתיק זה.
בישיבת יום 20.4.06 הודיעו ב"כ הצדדים שאין מחלוקת ביניהם כי אין לייחס למבוטחת התובעת אחריות לאירוע התאונה נשוא התביעה, ואף העמידו את סכום הנזק על סך של 6,563 ש"ח ובכך התייתר הצורך לשמוע ראיות בעניין גובה הנזק ובעניין אחריותה של הנהגת ברכב מבוטח התובעת כפי שנטען בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2.
נשאר לי רק להכריע בשאלה, מי מבין שני הנהגים יהיה אחראי כלפי התובעת לנזק שנגרם ברכב המבוטח.
נוכח הסכמת הצדדים, כאמור, מיום 20.4.06 התייתר הצורך בהבאת עדים מטעם התובעת והמחלוקת נותרה אך בין הנתבעת 1 והנתבעת 2, לגבי חלוקת האחריות ביניהן כלפי התובעת.
הנתבעת 1 לא התייצבה לדיון והעד היחיד שנשמע במשפט הוא מר אייל מרדו, נהג האיסוזו, מבוטח הנתבעת 2 וכן הוגש לתיק ביהמ"ש, תיק המשטרה שחקרה את התאונה בה היו מעורבים הנתבעת 1 ומר מרדו.
לאחר שעיינתי בתיק המשטרה תנ/1 ושמעתי את עדותו של נהג האיסוזו, הגעתי לכלל מסקנה, שישנה הפרדה מוחלטת מבחינה עובדתית בין התאונה, שבין רכב הנתבעת 1 ורכבו של מר מרדו לבין האירוע בו פגע הרכב של מר מרדו ברכב מבוטח התובעת, החונה בצידי הכביש.
מפיו של מר מרדו שמעתי, שהוא נסע ברח' התשבי בחיפה, בקטע מסוים של הכביש, חנה שם אוטובוס, הנתבעת 1 ניסתה לעקוף את האוטובוס והתנגשה ברכבו של מר מרדו.
מרדו מספר שכריות האוויר ברכבו נפתחו, היה עשן וריח, והוא העביר את ידית ההילוכים למצב של "ניוטראל" והרים את ידית בלם היד, אך כנראה לא עד הסוף ויצא מהרכב. בעת שיצא מהרכב, הרכב התדרדר.
ראוי לציין, כי שני הרכבים של מרדו ונתבעת 1 התנגשו חזיתית בזמן שנסעו זה לקראת זה ואחרי התאונה, רכבו של מרדו המשיך להתדרדר קדימה. מזאת ניתן ללמוד, שרכבו של מרדו לא נהדף ולא נדחף ולא הוסט לרכבה של מבוטחת התובעת וכי ההתדרדרות נגרמה בשל השיפוע בכביש, העברת ידית ההילוכים להילוך סרק ואי משיכת בלם היד.
לפיכך, לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעת 2 שהתדרדרות רכבו של מר מרדו נגרמה בגלל פגיעתה של נתבעת 1 בו, אלא, ולפי הודעת מר מרדו עצמו, בגלל שלושת הגורמים הללו.
ב"כ הנתבעת 2 ניסה לשכנע אותי, כי בגלל ניפוח כריות האוויר והעשן שאפף את תא הנהג והמנוסה של מר מרדו מרכבו, נטלו למעשה ממר מרדו את כוח הרצון וההחלטה החופשית וכי יש לראותם כהמשך טבעי של פגיעת הנתבעת 1 ברכבו, ואולם מר מרדו בעצמו תופח על פני תיאוריה זו כאשר הוא מעיד שהעביר את ידית ההילוכים להילוך סרק ואף משך את בלם היד, אך ככל הנראה, לא די. כמו כן מעיד מר מרדו שהוא היה חגור בחגורת בטיחות ושחרר אותה לפני שירד מהרכב.
מר מרדו פעל מתוך מודעות ורצייה, אך לא נקט באמצעי המתחייב על מנת לבלום את רכבו ולמנוע התדרדרותו מרגע שירד ממנו.
ייתכן מאוד, שישנו איזה שהוא קשר תיאורטי בין מעורבות האיסוזו בתאונה עם רכב הנתבעת 1, שכן אילולא כן היה ממשיך לנסוע והתאונה לא היתה נגרמת ואולם אין בכך משום קשר סיבתי, משפטי, על פיו אוכל לקבוע כי הנתבעת 1 גרמה בצורה כלשהיא למחדלו של מר מרדו בנקיטת האמצעים לבלימת רכבו ועצירתו.
לפיכך הגעתי למסקנה, שאין לייחס לנתבעת 1 אחריות כלשהיא בתאונה, והתביעה כנגדה נדחית.
האחריות לאירוע הנזק ברכב מבוטח התובעת נופלת על מבוטח הנתבעת 2, עד ההגנה מר מרדו ולפיכך אני מחייב את נתבעת 2 לשלם לתובעת את סכום הנזק המוסכם בסך של 6,563 ש"ח בתוספת אגרת משפט ששולמה והכול בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה 3.9.03 ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ כדין.