פסק-דין בתיק א 50734/06

הצדדים לתיק הסכימו ביניהם, כי האחריות לתאונה, בשיעור 90%, רובצת לפתחם של הנתבעים, ועל כן אלה ישלמו לתובע 90% מסכום הנזק שאקבע. הם הגישו, בהתאם להסכמה דיונית ביניהם, סיכומים בנושא הנזק, והוא הנושא היחיד העומד להכרעתי. התובע הוא בעל הרכב שניזוק בתאונה. הנתבעים הם המזיק והמבטחת שלו.

לטענת התובע, עצמאי העוסק בתחום ההובלות, מכוניתו - מסוג פורד מסחרית, נרכשה ביום 8.3.05 מחברת דלק מוטורס במחיר 125,759 ש"ח. היא נהרסה והפכה אובדן גמור בתאונה, שארעה ביום 20.6.05 - שלושה חודשים ומחצה לאחר רכישתה. מבטחת התובע פיצתה אותו - בהתאם לחוות דעת של שמאי מטעמה - בסך של 88,250 ש"ח, לאחר ששרידי הרכב הועברו לידי המבטחת. לדברי התובע, אין להזקק לדוח שמאי כלל, כאשר הנזק האקטואלי מוכח, שהרי מחיר המכונית נקוב בקבלת הרכישה של הרכב, רבע שנה קודם. בנוסף, דוח השמאי שגוי על פניו: לא יתכן שמכונית כמעט חדשה שווה ¾ מערך חדשה. התובע ממשיך ותוקף את הרציונל המנחה את חברות הביטוח והשמאים מטעמן. לדבריו, החישוב הנכון הוא זה: יש להניח שרכב משמש את בעליו כעשר שנים. לכן, כעבור רבע שנה ירידת הערך צריכה להיות ירידת הערך לשנה, שהיא עשירית ממחיר הרכב, מחולקת ל-4, ובקיצור - ערך הרכב לפי המחירון מחולק ל-40. בגין ראש נזק זה התובע דורש 37,509 ש"ח, שהם מחיר קניית הרכב, פחות הפיצוי שניתן לו על ידי המבטחת.

בנוסף, אלה ראשי הנזק בגינם דורש התובע פיצוי, המסתכם בסך של 10,468 ש"ח:

1,367 ש"ח בגין שכירת רכב חלופי;

3,000 ש"ח בגין אובדן 5 ימי עבודה;

5,199 ש"ח בגין הפסד פרמיית הביטוח;

402 ש"ח בגין תשלום לאיגוד ערים, עבור שירותי כבאות והצלה;

500 ש"ח עבור הוצאות למוניות ואש"ל.

לכתב התביעה של התובע לא צורף כל מסמך - לא דוח שמאי, לא קבלות ולא כל אסמכתא אחרת לדרישותיו. לסיכומים צירף התובע, בהסכמת הנתבעים לצירוף, את המסמכים הבאים:

-          חשבונית מס לגבי רכישת המכונית (107,064 ש"ח + מע"מ בסך 18,201 ש"ח);

-          חשבון הפיצוי שנשלח לו על ידי המבטחת שלו, הפניקס (88,250 ש"ח);

-          חשבונית לגבי שכירת רכב בין 22.6.05 ועד 24.6.05 (על סך 1,166 ש"ח + מע"מ);

-          אישור הפסדים מטעם הפניקס (5,199 ש"ח בגין הפסד הפרמיה);

-          חוב לאיגוד ערים לשירותי כבאות והצלה איזור ראשל"צ בסך 402 ש"ח "בגין שירות מבצעי".

לטענת הנתבעים, התובע הינו עוסק עצמאי בתחום ההובלות, כלי הרכב שימש אותו לעבודתו ולכן מכל סכום שישולם לו יש לקזז את הסכומים ששילם בגין מע"מ, עליהם התקזז מול הרשויות. בנוסף, הדרך היחידה להוכיח נזק, שהוא ענין שבמומחיות, היא הדרך הקבועה בתקנה 129(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, היינו - באמצעות חוות דעת של מומחה. חשבונית הרכישה של הרכב אינה רלוונטית לצורך קביעת הנזק ביום המקרה. ביום התאונה לא היה בידי התובע רכב חדש, אלא רכב משומש, בן 3.5 חודשים, בעל קילומטראז' גבוה, כפי שציין השמאי מטעם מבטחת התובע (אציין - כי לבית המשפט לא הוגש דוח השמאי האמור, אך הוא כנראה הוצג לב"כ הנתבעים). לפי חוות הדעת של שמאי מבטחת התובע, שווי רכב התובע ביום התאונה היה 93,449 ש"ח. לטענת הנתבעים, התובע הגיש תביעתו בהסתמך על חוות דעת שמאי המבטחת, אך טוען שהלה שגה. דבר זה אינו אפשרי: לא ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו - להגיש חוות דעת להוכחת הנזק, על פי התקנות, ועם זאת, לתקוף אותה בסיכומים. אם רצה התובע להסתייג מחוו"ד השמאי - היה עליו להגיש חוות דעת נגדית או אחרת. לכן הוכח נזק לתובע שהוא בשיעור 5,199 ש"ח בלבד, בגין התשלום שניכתה המבטחת עבור מיצוי הפוליסה, ולא כל נזק אחר בנוגע לערך הרכב.

הנתבעים מקבלים את ההוצאה בגין שכירת הרכב, בסך 1,160 ש"ח (ללא המע"מ), כהוצאה סבירה להקטנת הנזק, ומוכנים לפצות בגינה.

כל שאר הנזקים הנטענים לא הוכחו וגם אין להם מקום לגופו של ענין. מנין כי לתובע רק רכב אחד? מנין כי הפסיד הובלות כלשהן? מנין לנו, כי שכירת הרכב לא פתרה את כל הבעיות שנוצרו לתובע עקב השבתת הרכב? לכן כל שהוכח הוא נזק של הפסד פרמיה ושכירת רכב חלופי, בסך 6,359 ש"ח, מהם 90% - כמוסכם - הם 5,723 ש"ח.

הכרעה

צודק ב"כ הנתבעים בכל טענותיו.

לענין הנזק לכלי הרכב: גם התובע הסכים לכך, שכלי רכב שנעשה בו שימוש במשך 3.5 חודשים - אין ערכו כמחיר רכב חדש, ונגרמה לו ירידת ערך. אגב - למרות שקיבל הנחה זו בחלק המילולי של סיכומיו, התובע לא הפחית בחישוביו אפילו את ירידת הערך לה הוא מסכים. מכל מקום, מאחר שירידת הערך שנגרמה לרכב היא שאלה שבמומחיות, הרי שיש להוכיחה כפי שמוכיחים שאלה שבמומחיות: באמצעות חוות דעת מומחה רלוונטי. תחת זאת, התובע מציע לקחת איזו תיאוריה שהמציא, אשר הבסיס לה לא הוצג, לפיה כלי רכב משמש את בעליו 10 שנים, ובכל חודש נגרמת לו ירידת ערך בשיעור זהה, שהיא 1/120 (12 חודשים כפול 10 שנים) ממחיר הקניה של הרכב. אפילו נשמעה התיאוריה נכונה, הרי שהיא לא ענין שבידיעה שיפוטית, ולא הייתי יכולה לקבלה. ואולם, ענין שבידיעה שיפוטית הוא, שכלי רכב חדש מאבד מערכו חלק יחסי רב יותר מיד עם "עלייתו על הכביש", מאשר בכל שלב אחר בחייו, ולכן התיאוריה שהציע התובע, לפיה ירידת הערך היא בשיעור אחיד בכל חודש - ודאי אינה נכונה. גם אורך חיי הרכב, שהציע התובע כנתון, אינו דבר שבידיעה שיפוטית. לא כל שכן, כאשר מדובר בכלי רכב המשמש לעבודה של הובלות. מכל מקום - אין ספק שלא הוצגה בפני כל ראיה, היכולה לגרום לי לסטות מקביעת השמאי, שעל בסיסה שילמה המבטחת לתובע. מכאן שברכיב של הנזק שנגרם לרכב התובע, התביעה נדחית.