פסק-דין בתיק א 49959/04

הליך זה  נפתח בתביעה כספית בסך של 50,000 ש"ח עבור פיצויים  וצו עשה בגין לשון הרע, אשר הוגשה בסדר דין מהיר.

התובע הינו כלכלן ומנהל עסקים בהכשרתו שבמשך שנים ניהל ומנהל בהצלחה עסקים ומיזמים. הנתבעת 1 הינה עיתון העסקים של ישראל (להלן: "גלובס") שקהל היעד שלה הוא אנשי עסקים ומקבלי החלטות חשובות במגזר הציבורי והפרטי, הנתבע 2 עורך גלובס, הנתבע 3 עורך גלובס נדל"ן והנתבע 4 כתב בגלובס.

טוען התובע כי בכתבה אותה כתב הנתבע 4 אשר פורסמה בגלובס הוזכר שמו של התובע פעמים רבות בהקשר לנפילתה של חברת מרב"ד, וכן שהיה אחראי לנפילתה של חברת נדל"ן נוספת בשם יובל גד.

מוסיף התובע שמדובר בפרסום לא נכון, מופרך וחסר כל יסוד, ממנו עלול להשתמע כאילו התובע אחראי לקריסתן של החברות הנ"ל.וכן היה אמור לשאת באופן אישי בתוצאות קריסתן. לכן טוען התובע כי יש בפרסום כאמור כדי להשפילו, לבזותו וכן לפגוע בעיסוקו ובמשלח ידו ובמקצועו.

מנגד טוענים הנתבעים כי אין אפשרות לתבוע את הנתבעת 1 שכן אינה אישיות משפטית, הנתבע 2 הינו עורך גלובס נדל"ן החוסה תחת עריכתו הבלעדית של הנתבע 3.

לגבי הנתבע 3 מוכחשת אחריותו הנטענת ע"י התובע ולכן לא קיימת עילה לפי חוק איסור לשון הרע להגשת התביעה כנגדו בהתאם לחוק.

לפני פרסום הכתבה נקבעה פגישה בין התובע לנתבע 4 שבוטלה באשמת התובע.

עוד טוענים הנתבעים כי אין בפרסום הנ"ל משום לשון הרע אודות התובע אלא כל שפורסם היה אמת.

תיק זה נקבע לדיון בפני ביום 24.11.04.  ביהמ"ש הציע לצדדים והצדדים להגיע להסדר ולפיו תפרסם הנתבעת 1 בעיתונה הגלובס, הודעה  עם נוסח שיהיה מקובל על שני הצדדים והצדדים ינסו להגיע להסדר לעניין הוצאות משפט ובאם לא יגיעו להסדר  כזה, יטענו טענותיהם וביהמ"ש יכריע בדבר. נוסח המודעה שהוסכם:

                                                                 הבהרה

"בעקבות כתבה שפורסמה ביום 31/05/04, בעניין אפרים הניג, להלן הבהרת הדברים כפי שנמסרו לגלובס: אפרים הניג ניהל את חברת יובל גד, בשנים 1978 עד 1985. בעת כניסתו לתפקיד החברה היתה בהפסדים, ובתוך פחות משנתיים לאחר כניסתו, הפכה למרוויחה. הניג פרש מהחברה בשנת 1985 ובאותה עת הגיעה החברה לרווחי שיא וצברה רווחים של כ- 20 מיליון דולר. רק כ- 5-4 שנים לאחר פרישתו נפלה יובל גד.

גלובס מתנצל במידה ונגרמה פגיעה כתוצאה מפרסום הכתבה".

הצדדים החליטו להשאיר לשיקול דעת בית המשפט את ענייו ההוצאות ללא צורך בדיון נוסף וזאת  בהסתמך על הטעונים בכתב שהגישו.

דיון:

תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות  כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שזה שמע ועיין בטענותיהם של הצדדים.

בין שיקוליו אלו ייבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, ודרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

אכן כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986 ,1894/90  שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין. פ"ד מו(4), 822 ,עמ' 829).

במקרה הנדון טוען ב"כ התובע המלומד כנגד הנתבעים כי יכלו להימנע מההליכים בבתי המשפט, שכן כל מבוקשו היה פרסום התנצלות, שלבסוף רק לאחר שהתחיל הדיון בתביעה הסכימו הנתבעים לפרסם התנצלות, ומכאן שההליך המשפטי גרם לו להוצאות מיותרות בתביעה זו, ולכן לאור פרסום ההתנצלות כפי שתבע יש לראותו כזוכה בתביעה ולחייב את הנתבעים בהוצאותיו.

מנגד ב"כ הנתבעים המלומד טען שפעל לפי המלצת בית המשפט והסכים לסיים את המחלוקת בפשרה שכללה את פרסום הדברים שנמסרו לגלובס וכן התנצלות בפני התובע. וכן אם היתה התביעה מגיעה לשלב של הוכחות, היתה נדחית הן משום חוסר היריבות והן משום שכל מה שנכתב אמת הוא,ולכן הנתבעים הם אלו שהיו זכאים להוצאות.

לגופו של עניין, אציין כי באופן עקרוני, כבר נקבע, כי  בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, ש' לוין עורך (1991) 509. וכן ע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח'.פ"ד מו(4), 330 ,עמ' 346-347). לזאת אוסיף  את העובדה כי הנתבעים וב"כ, בחרו ועשו על מנת לעצור הליך באיבו ובכך למנוע את ניהול התובענה באופן בזבזני ומיותר. (ראה: ע"א 6431/96 אן בר זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח' . פ"ד נב(3), 557 ,עמ' 575-576).