פסק-דין בתיק א 49903/03

1.         התובע עתר בתובענה לחייב את הנתבעות, מעבידתו ומבטחתה, לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מ-29.4.01. מעבידתו הינה חברה העוסקת, בין היתר, בעבודות בנייה והנדסה.

גרסתו בתובענה: במועד האמור עבדו התובע ועובדים נוספים של הנתבעת, במגרש כדורגל בירושלים בהתקנת והרכבת קונסטרוקציות שונות. לצורך העבודה הועבר ממקומו, על פי הוראות הנתבעת, פיגום נייד על גלגלים שתוך כדי העברתו התפרק, פלטה כבדה וחפצי מתכת כבדים שהיו עליה נפלו מהפיגום ופגעו, בין היתר בכף רגלו ובאצבעותיו של התובע.

הנתבעות בהגנתן אישרו היות הנתבעת 1 מעבידתו של התובע וכי התובע נפגע בתאונה, אישרו היותה של נתבעת 2 המבטחת וקיומו של כיסוי ביטוחי, הכחישו תאור ארוע התאונה כנטען ואת אחריותן לו. הנתבעות טענו עוד בעיקרי טענותיהן, כי התובע לא נפגע כמתואר על ידו, הפיגום לא "התפרק" ואם נפל חפץ על רגלו של התובע הרי זה משום שהתובע הניחו שם בצורה לא בטוחה. לטענתן, הפיגום היה תקין ואין סיכון למשתמש בו באופן סביר.

2.         יריעת המחלוקת נבחנת על פי כתבי הטענות ובתחילתה משתרעת על האחריות, נזקים ושיעוריהם.

            עיקרי ראיות התביעה: עדויות התובע , אשתו  ומסמכים וכן תצהיר תשובות מנהל הנתבעת 1 לשאלון שהפנה התובע ומסמך המפנה אותו לקבלת טיפול רפואי כולל "תאור התאונה". מסמך שנערך ע"י מעבידתו וחתום ע"י מנהלה.

            עיקרי ראיות הנתבעות: עדויות מנהל ובעלים של הנתבעת 1 - המעבידה,  מנהל העבודה וראש הצוות בנתבעת 1 שהוא גם אחיו של המנהל ובעליה של הנתבעת, מסמכים לרבות מסמכי מל"ל ודמי אבטלה.

            בסיום הבאת הראיות הגיעו הצדדים להסכם לפיו שאלת האחריות אינה במחלוקת עוד קרי, הנתבעות מקבלות על עצמן אחריות לקרות ארוע התאונה בו הכירה כאמור  ולתוצאותיו, נותרה מחלוקת בשאלת האשם התורם (פרטי התרחשות ארוע התאונה) ושיעורו, הנזקים ושיעוריהם.

            הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

3.         עיקרי טענות הנתבעות  בהתייחס  לאשם התורם הם כי הפיגום לא "התפרק", חפץ שנפל מהפיגום על רגלו של התובע נפל משום שהוא הניחו שם בדרך לא בטוחה, בניגוד להוראות ראש הצוות, הפיגום היה תקין ולא היה כל סיכון למשתמש בו באופן סביר. לטענתן, התובע הוזהר והודרך ביחס להוראות העבודה, הוזהר לסיכון בהובלת דברים כבדים על הפיגום והשפעתם על שינויי שווי משקלו, התובע הפעיל שיקול דעת לא סביר ולכן נפצע. לטענתן, מעביד אינו אחראי אבסלוטית לכל פגיעה שספג מי מעובדיו, אין זה סביר להצמיד לכל אחד מהם "משגיח". הנתבעות עותרות להטיל על התובע אשם תורם שלא יפחת מ-20%.

            עיקרי טענות התובע הן כי התובע, לעת ההיא, חייל משוחרר שנקלט לעבודה אצל הנתבעת כשבוע טרם התאונה, עובד חדש, לא קיבל הדרכה בטיחותית, זו לא ניתנה לו, כך גם לא ניתנו לו נוהלי עבודה ואופן ביצועם, לא סופקו לו נעלי בטיחות שהיו מונעות או מצמצמות את הפגיעה ואי הספקתן נבעה משיקולים כלכליים של המעבידה, הנתבעת הפרה בכך חובה חקוקה (פקודת בטיחות בעבודה ותקנות מכוחה, חוק ארגון הפיקוח בעבודה) ודי בכך לאיין טענת אשם תורם של עובד.

            עוד טוען התובע, כי הנתבעת הורתה לו להשתתף בביצוע משימה של העברת פיגום לא תקני תוך שימוש לא נכון בו, מבלי שניהלה פנקס בדיקה של תקינות הפיגום ומתוך עדות עדיה עולה הודאה באשמה, הכאה על חטא ועדותם לא זקפה כל אשם לחובת התובע, גם אם טעה בלהט העבודה.

            לאחר שעיינתי בכתב הטענות, בחנתי את חומר הראיות ונתתי דעתי לעמדות הצדדים ולטענותיהם בסיכומיהם, מצאתי להעדיף את עמדת וטענות התובע לשאלת האשם התורם.

            אומנם על פי חומר הראיות, לא הוכח שהפיגום "התפרק", כפשוטו, כנטען ושרק בשל כך או בעיקר, ארעה התאונה. הפעולה אותה ביצע התובע יחד עם עובדים אחרים, היתה העברת פיגום ממקום למקום בשטח העבודה ולצורך ביצועה, כשעליו ציוד כבד (ברגים ואומים גדולים הנתונים בתוך ארגז מתכת). העברה בוצעה ע"י התובע יחד עם עוד כ-4-5 עובדים,  אין ראיה מובהקת מי הניח את הציוד על הפיגום, הפיגום סטה תוך כדי העברתו לכיוון התובע והארגז ותכולתו, נפלו על רגלו (עדות התובע פרוטו' 14, 15 , ת/1).

            הפיגום היה לא תקני, שימש לעבודות בגובה, נעשה בייצור עצמי, השימוש שנעשה בו לא היה נכון (עדות מנהל ובעלים של הנתבעת - פרוטו 21). בעבודה כזו היה על התובע להיות עם נעליים בטיחותיות אך אלה לא סופקו לו (מנהל הנתבעת פרוטו' 20, 22, ת/2), ארגז מתכת שכזה, הכולל את הברגים אותו הובילו, לא יכול היה להעביר,ידנית, עובד אחד (פרוטו' 24).

            מנהל הנתבעת בעדותו מציין כי נדרש יותר מאדם אחד להעברת הארגז, השיקול להעבירו על גבי הפיגום הלא תקני כאמור, לא היה רק של התובע אלא במשולב עם העובדים הנוספים וכדבריו, "ביקשו מהם להזיז את הארגז מנקודה לנקודה, הם יכלו להעביר בורג בורג ובחרו את הדרך שלהם ואז קרה מה שקרה". במענה לשאלה איך היה מצפה מהתובע למנוע את הארוע השיב "לא הייתי מצפה". הוא ממשיך ונשאל אם הוא מייחס רשלנות התובע  הוא משיב "... אני לא חושב שהוא התרשל". (פרוטו' 24). מדבריו עולה שלתובע, בהיותו עובד רגיל וחדש, לא היה מעמד ושיקול דעת לפעול אחרת משהוא פעל כאחד מ-4-5 פועלים נוספים ואיתרע מזלו (הביש) שרגלו היא זו שנמחצה תחת כובד הארגז שנפל מהפיגום.

כאשר בוחנים סבירות התנהגות עובד, לא מן הנמנע ללמוד מאומד דעתו של מעבידו ביחס להתנהגות סבירה הנראית בעיניו ואף להקל ממנה לטובת העובד במצב של ספק ואין לקבוע קורלציה בהתנהגות ובאומד דעתם ביחס להתנהגות הסבירה הנדרשת בביצוע עבודה נתונה.

            על כל פנים, מנהל הנתבעת מעיד כי לא היה במקום ואת הנתונים הוא מוסר על פי מה ששמע מאחיו ירון - הוא מנהל העבודה וראש הצוות שהיה במקום ומסר עדותו וכן מדברים שנמסרו לו משותפו (פרדי) שהגיע ופינה את התובע (פרוטו' 21, 23 , השותף לא העיד).

            מנהל העבודה וראש הצוות מציין בעדותו כי מבחינה בטיחותית היה על התובע לעבוד עם נעלי בטיחות, אלא שאלה אינן מסופקים לעובד חדש מטעמים כלכליים אלא לאחר תקופה מה שהוא עובד והתובע עבד עם נעליו הצבאיות. עוד הוא מוסר שאין לו כל הסמכה בבטיחות ולא כמנהל עבודה והוא פעל ו"הוסמך" ככזה ע"י אחיו, מנהל הנתבעת ושותפו.

            העד מאשר שאין להעביר משקל כבד כמתואר עם פיגום לא מתאים וכפי שנעשה ע"י העובדים (פרוטו' 26), ומאשר שהיה במקום אך לא הבחין בנעשה ובקרות הארוע, העברת הברגים צריכה היתה להעשות ידנית (פרוטו' 27) ולדבריו, הוא נשאל ע"י העובדים ביחס להעברתם עם הפיגום ושלל זאת "כי אולי צפיתי שתקרה תאונה" אך מאידך,  לא מנע זאת מהם ולא השגיח שההעברה תעשה ידנית. העד מוסיף שאומנם צפה שתקרה תאונה אך לא ל  "...כזו תאונה" (פרוטו' 29).

            בפועל, לא הוכח שניתנה לתובע ולעובדים  נוספים, שביצעו את העברת הציוד על גבי הפיגום, הוראה, הנחיה או הדרכה להעביר את הברגים ידנית, מנהל העבודה במקום לא פיקח והשגיח שההעברה תבוצע ידנית כפי שהוא סבור היה שצריך היה להעשות, כעולה מעדותו הוא הבין שבדעת העובדים לבצע העברה עם הפיגום אך לא מנע זאת, הסיח דעתו ולא השגיח עליהם אף שכאמור צפה ארוע תאונתי באופן העברה האמור. (פרוטו' 28, 29).