פסק-דין בתיק א 49666/04

מבוא

1.         בפניי תביעה לתשלום חוב בסך של 126,183.28 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 ( להלן: "החברה"), שמספרו 417426, בסניף פרדס כץ (סניף מס' 664) של הבנק התובע ( להלן: "הבנק"). הנתבעת 2 ערבה לפרעונו של החוב.

2.         התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. ביום 27.11.2006 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן רק משום שהבנק לא קיים מספר החלטות שעניינן גילוי מסמכים מוקדם. בהחלטה ליתן לנתבעים רשות להתגונן ציינתי כי הגנתם דחוקה ובלתי מפורטת, אך הוספתי וציינתי כי לא ניתן לשלול את האפשרות שאם הבנק היה מקיים אחר החלטות הגילוי, יכולים היו הנתבעים לכלכל את הגנתם בצורה טובה יותר.

3.         הגם שניתנה לנתבעים רשות להתגונן והליכי גילוי המסמכים הושלמו ומוצו בעקבות כך, לא תיקנו הנתבעים את הגנתם. תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם חוזר הלכה למעשה על אותן טענות שהעלו הנתבעים מלכתחילה, ובנוסף לו הגישו הנתבעים חוות דעת של מומחה לשם כימוי טענותיהם בדבר נזקים שגרם להם הבנק.

4.         בסיכומיהם זנחו הנתבעים חלק ניכר מטענות ההגנה, והתמקדו בטענות הגנה מצומצמות הרבה יותר. אין צורך לדון בטענות שנזנחו.

דיון

5.         טענתם המקדמית של הנתבעים היא שהבנק לא הוכיח קיומו של חוב, שכן הבנק לא הגיש את דפי החשבון כשהם מאומתים כדין בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 ( להלן: "פקודת הראיות").

אין בידי לקבל טענה זו. נספח ב' לתצהירו של זוהר עמרם, מנהל יחידת הגביה בבנק, הוא רשומה מוסדית, ערוכה בהתאם לס' 36 לפקודת הראיות, המאמתת את שיעורו של החוב נכון ליום הגשת התביעה. מדובר בהצהרה מוטבעת של אחת ממורשות החתימה של הבנק, הכוללת את הנוסח הנדרש לשם קבילותה של רשומה מוסדית: מורשית החתימה מצהירה כי הבנק נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום נכון ואמין של הארועים בסמוך להתרחשותם, וכן, שהבנק נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. אכן, ההצהרה הוטבעה רק על דף החשבון האחרון, ולא על כל הדפים שקדמו לו, אך ברור שההצהרה חלה גם לגבי הדפים הקודמים, שהרי אם הבנק נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב, מן הסתם הוא נוהג כך ביחס לדפי החשבון כולם, ולא רק ביחס לדף החשבון האחרון. ההצהרה גם מנוסחת בהתאם, בלשון כללית, המדברת על התנהלותו של הבנק בכלל, ולא רק ביחס לדף הספציפי עליו הוטבעה ההצהרה.

6.         הנתבעים טוענים כי הבנק לא הביא עדים רלבנטיים אשר יוכלו לאמת את טענות הבנק.

            גם טענה זו דינה להדחות.

כדי לזכות בתביעתו, שומה היה על הבנק להראות כי ישנו חוב בחשבון החברה, וכי חוב זה לא נפרע חרף הדרישה לפרעו. הא ותו לא. בנטל זה הבנק עמד, באמצעות הצגת דפי החשבון המעידים על קיומו של חוב שלא נפרע. הנתבעים, שביקשו להראות מדוע החוב איננו נכון ומדוע הם רשאים לקזז ממנו נזקים שונים שהבנק גרם להם כביכול, הם שהיו צריכים להוכיח את טענות הגנתם. ראה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון   הובלות בע"מ , תק-על 2006(4), 64 , 68 (2006):

" על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה ... "

השאלה היא האם עלה בידי הנתבעים לבסס טענות הגנה כלשהן, שהצריכו את הבנק להביא עדים, שלא הובאו.

נזכיר בהקשר זה כי טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היתה שהם ניהלו שלוש חשבונות בנק כמכלול אחד, בשני סניפים שונים של הבנק, וכי התנהגותו של הבנק גרמה להם נזק שיש לקזזו מסכום התביעה. מדובר בחשבונות הבאים:

חשבון מס' 144295 שנפתח בחודש פברואר 1997 בסניף חיים עוזר (מס' 761) של הבנק, והיה בבעלותו של אדם בשם נחמיה גלוסקא, ( להלן: "החשבון הראשון"). הפעילות בחשבון זה פסקה בשנת 2002 לאחר שהחשבון הוגבל;

חשבון מס' 004957 שנפתח ביום 28.9.2001 בסניף חיים עוזר (מס' 761) של הבנק, והיה בבעלותה של חברת ברכת הדרך הסעות בע"מ ( להלן: "החשבון השני"). החשבון השני נסגר ביום 7.5.2004, אך הבקשה לסגירתו הוגשה עוד בשנת 2003.

            חשבון מס' 417426, שנפתח ביום 3.11.2003 בסניף פרדס כץ (סניף מס' 664) של הבנק, והיה בבעלותה של החברה ( להלן: "החשבון השלישי"). זהו החשבון נשוא התביעה. החברה נשלטת על ידי הנתבעת 2, היא בתו של נחמיה גלוסקא.

            הבנק העיד שני עדים: ערן מזרחי, שבמועדים הרלבנטיים לתביעה עבד כמנהל המחלקה העסקית בסניף חיים עוזר של הבנק, וזוהר עמרם, מנהל יחידת הגביה של הבנק. ערן מזרחי מסר בתצהירו הסבר בדבר אופן התנהלותם של החשבון הראשון והשני, והוא בהחלט העד המתאים לכך. לעומתו, זוהר עמרם מסר עדות הנוגעת לחשבון השלישי, אשר מבוססת בעיקרה על מסמכים המצויים בתיקי הבנק. לא היתה כל מניעה לכך שזוהר עמרם יצרף לתצהירו מסמכי בנק, גם אם לא הוא ערך אותם. מדובר בראיות חפציות המצויות בידי הבנק, כגון, דפי חשבון; כתב ערבות עליו חתמה הנתבעת 2; תדפיס רשם החברות של החברה; העתקי שיקים שחוללו באי פרעון; כתב התחייבות למסגרת אשראי וכיוצא בזה. כאשר מדובר בראיות חפציות המצויות בידי הבנק, רשאי כל אחד מעובדי הבנק להגישם, והמסמכים מהווים ראיה לאמיתות תוכנם. אם היתה נטענת טענה כלשהי של הנתבעים בדבר זיוף חתימות, או שהיתה מתעוררת מחלוקת בדבר נסיבות החתימה על איזה מבין המסמכים (למשל, לו היתה מועלית טענה לפיה פקיד הבנק לא מסר הסבר לנתבעים בטרם חתמו על מסמך מסויים), אזיי צריך היה הבנק להעיד את אותו פקיד שהמסמך שבמחלוקת נחתם בפניו. לעומת זאת, בהעדר טענות מסוג זה, וכאשר לא מתעוררת כל שאלה בקשר לנסיבות החתימה, אין כל חובה להגיש את הראיות החפציות דווקא באמצעות אותו פקיד שערך את המסמכים. על כן, המסמכים שצורפו לתצהירו של זוהר עמרם קבילים כראיה, וניתן ללמוד מהם על אופן התנהלות החשבון השלישי.