פסק-דין בתיק א 49518/05

פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומים בכתב שהוגשו בעקבות דיון שהתקיים במעמד הצדדים, במסגרת תביעה שטרית שהגיש התובע נגד שני הנתבעים (לאחר תיקון בקשת הביצוע הקודמת, שהוגשה נגד הנתבעת 1 בלבד) בגין שיק מספר 3241550 על סך 35,000 ש"ח מיום 15/12/04.

לאחר שניתנה לנתבעים רשות להתגונן בהסכמה, קיבל בית המשפט את בקשתו של התובע לתקן את הבקשה לביצוע שטר, כך שיתווסף שמו של הנתבע 2 כחייב נוסף. במסגרת הבקשה הנ"ל נטען כי אמנם הנתבע 2 הוא זה שהתחייב כלפי התובע וחתם על השיק, אולם לא הועלתה מצידו כל טענה בדבר העדר הרשאה להתחייב בשם הנתבעת 1, כאשר השיק נמשך מחשבונם המשותף של שני הנתבעים.

בעקבות תיקון הבקשה לביצוע השטר הוגש כתב הגנה מתוקן בו נטען כי התובע ומר אייל גוהר פנו לנתבע 2 ואמרו לו שהם מעוניינים לרכוש דירה ברחוב רומנילי 8 בתל-אביב, לשפצה ולמכור אותה ברווח משמעותי. עוד נטען כי התובע ומר גוהר אמרו לנתבע 2 שכיוון שהם מתווכים במקצועם, הדבר עלול להקשות עליהם במהלך המו"מ לסגירת המחיר, ולכן בשלב הראשון הם מעוניינים להציג את הנתבע 2 כקונה פוטנציאלי של הדירה. לטענת הנתבע 2, התובע ומר גוהר הבטיחו לו כי ברגע שהעסקה תצא אל הפועל, הם ימסרו בידיו את כל נושא התכנון והעיצוב של הדירה, ולאחר מכן ישלמו לו 15% מהרווח. כמו-כן טען שבמסגרת עסקה זו התבקש למסור לידי התובע בנאמנות את השיק נשוא התובענה, בטענה שיש להציגו בפני המוכר כהוכחה לרצינות כוונותיו של הנתבע 2, אך מייד לאחר שהכניס התובע את השיק לכיסו, אמר לנתבע 2 כי באחת ההתקשרויות הקודמות עמו לקח כספים שאינם מגיעים לו, ולכן השיק ישמש מאותו רגע כבטוחה להחזרת הכספים.

הנתבעים הגישו שלושה תצהירי עדות ראשית, שלהם ושל הרב ציון פלאח, בהם חזרו על גרסתם המפורטת לעיל.

התובע הגיש תצהירי עדות ראשית שלו, של מר אייל גוהר ושל מר אבי דיאס, בהם הוכחשה מכל וכל גרסתם של הנתבעים לגבי נסיבות מסירת השיק. התובע טען כי רכש יחד עם מר אייל גוהר נכסי מקרקעין ברחוב רוטשילד 6 בתל-אביב מתוך כוונה לשפצם ולהשכירם, ולשם כך נשכרו שירותיו של הנתבע 2, שהינו אדריכל במקצועו, לצורך תכנון מחדש, הכנת כתב כמויות, עזרה בבחירת קבלן שיפוצים ופיקוח על עבודתו. עוד נטען כי בתחילה הציעו התובע ומר גוהר שהשיפוץ יבוצע על-ידי מר אבי דיאס, אך הנתבע 2 סירב להצעתם, ורק בשלב מאוחר יותר שינה דעתו  והמליץ על מר דיאס. לטענת התובע, בדיעבד התברר לו ולמר גוהר שהנתבע 2 פנה למר דיאס ואמר לו כי יסכים להמליץ עליו לביצוע השיפוץ, בתנאי שיעביר לידיו 10% מהתמורה שיקבל בגין העבודות. בהמשך נטען כי משנתגלה הדבר, הציע הנתבע 2 לפצות את התובע ומר גוהר על הנזק ועוגמת הנפש שנגרמה להם, וסוכם על פיצוי בסך 35,000 ש"ח אשר יבוצע בתשלומים שייקבעו מאוחר יותר, כאשר במקביל מסר הנתבע 2 שיק באותו סכום לפקודת התובע, לשם הבטחת ביצוע התשלומים. לבסוף טען התובע כי היות שהנתבע 2 התעלם מפניותיו ולא הציע הסדר כלשהו לתשלום החוב, הופקדה ההמחאה לפירעון ביום 27.12.04 וחזרה בציון א.כ.מ.

במהלך הדיון נחקרו המצהירים על תצהיריהם ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

לאחר עיון בממצאים שבפני ושמיעת טענות הצדדים, הנני קובע כי דין התובענה להדחות, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

בתחילת הדברים ייאמר כי לגבי נסיבות מסירת השיק, שתי הגרסאות שהציגו הצדדים הינן תמוהות, וקיים קושי להכריע ביניהן באופן חד משמעי.

אמנם נטל ההוכחה הראשוני מוטל על הנתבעים, אך כפי שיפורט להלן, היות שלא עלה בידי התובע להפריך מכל וכל את גרסתם של הנתבעים לגבי נסיבות מסירת השיק, אזי הנטל עבר לתובע אשר לא הצליח לעמוד בו ולהוכיח את גרסתו כנדרש.

לטענת התובע, נמצאו סתירות רבות בין גרסאותיהם של המצהירים מטעם הנתבעים, אך מרבית ההבדלים בין הגרסאות אינם מהותיים ואין בהם כדי להפריך את גרסתם של הנתבעים. כך למשל, טען התובע שנמצאה סתירה בעניין חוות דעתו של הרב לגבי העסקה, אולם מקריאת התצהירים ושמיעת העדויות עולה שעצתו של הרב לא היתה חד משמעית, וככל הנראה זהו מקור ההבדלים בין העדויות. באשר להמלצתו של הרב לאחר מסירת השיק, לא מצאתי שקיימת כל סתירה בין עדותו לבין עדותם של הנתבעים, שכן הרב אישר את גרסת הנתבעים הן בתצהירו והן בחקירתו החוזרת, והעיד שהמליץ לנתבעים להגיע לפשרה. 

הנקודה המהותית היחידה בה קיימת אי התאמה מסוימת בין גרסת הרב לגרסת הנתבעים נוגעת למועד ההתייעצות. על-פי גרסתם של הנתבעים ההתייעצות נערכה לקראת אמצע דצמבר, כאשר הרב הצהיר שהתקיימה בסוף דצמבר או תחילת ינואר. עם זאת, הפרש הזמנים בין גרסת הנתבעים לבין גרסת הרב הוא קטן יחסית ומתקבל על הדעת, לאור העובדה שתצהירו של הרב נערך יותר משנה לאחר האירוע. יתר על כן, הרב כלל לא נקב בתצהירו בתאריך מדויק, ואף לא נשאל על כך במהלך חקירתו הנגדית.

מעבר לכך שלא נמצאו סתירות מהותיות בין גרסאותיהם של המצהירים מטעם הנתבעים כאמור לעיל, מן הראוי להדגיש כי הנתבע 2 לא נשאל ולו שאלה אחת במהלך חקירתו על נסיבות מסירת השיק או על ההתייעצות עם הרב, ודי בכך כדי להעדיף את גרסתו על גרסת התובעים.

לאור האמור לעיל עבר נטל ההוכחה לתובע, וכפי שיפורט בהמשך, לא עלה בידיו להוכיח את טענותיו, ובפרט את הטענה לפיה ההסכם אשר נחתם בין הנתבע 2 לבין מר אבי דיאס נעשה בתרמית ובניגוד למוסכם עם התובע ומר אייל גוהר. אי לכך, לא הוכח שהנתבע 2 היה מחויב לשלם פיצוי כלשהו, ולכן אף לא הוכח שניתנה תמורה בעד השיק.

התובע ומר גוהר טענו שמר דיאס מסר להם הצעת מחיר גבוהה יותר, כביכול בעד עבודות שהיו חסרות בהצעתו הקודמת, אך למעשה העלה את המחיר על מנת שיכלול את אותם 10% שישולמו לנתבע 2. טענה זו לא הוכחה כנדרש, והיא אף נסתרה במהלך חקירתו הנגדית של מר דיאס, כאמור בעמוד 13 פסקה ראשונה לפרוטוקול:

"אתה שואל האם נכון שיש הבדלים בין שתי ההצעות מבחינת העבודות ואני משיב בחיוב. אתה שואל האם נכון שהתחייבתי בהצעה הסופית ליותר עבודות מאשר בהצעה הראשונה ואני משיב כי אחרי שהיה מפרט טכני, כמובן שהיו קצת יותר עבודות".

מעדותו הנ"ל של מר דיאס עולה כי ההצעה השנייה נמסרה לתובע ולמר גוהר לאחר גיבושו של מפרט טכני וכללה יותר עבודות, ולכן מטבע הדברים, תומחרה בהתאם. יובהר כי הצעות המחיר שהציעו קבלנים אחרים לביצוע אותן עבודות, כפי שהוצגו בתצהירי התובע, היו זהות או גבוהות יותר מהצעתו השנייה של מר דיאס - דבר אשר מעיד על כך שדווקא הצעה זו, בניגוד להצעה הראשונה, שיקפה את המחיר הריאלי עבור העבודות בפועל.   

זאת ועוד, התובע הודה כי אין לו אסמכתא כתובה על כך שהנתבע 2 התחייב לספק פיקוח צמוד תמורת הסכום שקיבל. הנתבע 2 מצידו הגיש הצעות מחיר שסומנו נ/1 ונ/2, מהן עולה לכאורה כי המחיר שסוכם בין התובע ומר גוהר לבין הנתבע 2 כולל אך ורק הכנת תוכניות, ולא פיקוח ולווי שוטף של מהלך העבודות. אף מתנאי התשלום ניתן להסיק כי הצעת המחיר כללה הכנת תוכניות בלבד, שכן הוסכם שהתמורה תשולם לנתבע 2 במלואה עד מועד מתן התוכניות ואישורם מול הלקוח, דהיינו לפני תחילת ביצוע העבודות - עובדה אשר לא הוכחשה על-ידי התובע.

מן האמור לעיל עולה כי יש לקבל את גרסת הנתבע 2 לפיה התובע ומר גוהר שילמו לו תמורת הכנת התוכניות בלבד, ולא הייתה כל מניעה לכך שיקבל סכום נוסף ממר דיאס.

אמנם ייתכן שמן הראוי היה כי הנתבע 2 יידע את התובע ואת מר גוהר על ההסכם בינו לבין מר דיאס, אולם הנני סבור שאין בהימנעותו מלעשות כן משום תרמית, אשר מצדיקה דרישה לפיצוי כספי בסך של 35,000 ש"ח - פי שלוש לערך מכלל התמורה שקיבל הנתבע 2 מהתובע ומר גוהר.