פסק-דין בתיק א 49033/03

הקדמה:

תביעה בעניין ליקויי בנייה שנתגלו לטענת התובע (להלן:" מוזס") בדירת מגורים דו מיפלסית (להלן:" הדירה") שנרכשה על ידו בפתח-תקווה מאת הנתבעת (להלן:" ברדה") לפי הסכם מיום 26.7.95 (להלן:" ההסכם").

בתביעתו מסתמך מוזס על חוות דעתו של המהנדס אליעזר גוכמן  (להלן :" גוכמן") מיום 30.11.97 לפיה, עומד שיעור עלות תיקון הליקויים על הסך הנומינאלי של כ- 132,000 ש"ח בנוסף לנזקים הכלליים, הצורך בדיור חלופי ואובדן ימי העבודה.

מטעמה של ברדה הוגש כתב הגנה ובו נטען לקיומם של התיישנות, חוסר תום לב והעדר ההזדמנות הנאותה כבסיס להדיפת התביעה כנגדה.

בנושא ההתיישנות כאמור, טוענת ברדה כי חלפו "כמעט" 7 שנים ממועד מסירת החזקה בדירה ועד להגשת התביעה, כאשר מעצם ניסוח הטיעון ברור שטרם הושלם מניינן של 7 השנים ולכן אין מקום לטענת התיישנות במובנה הקלאסי.

מעבר לכך יצויין, כי נוכח הכלל הקובע כי "מירוץ ההתיישנות" נימנה מעת גילוי הנזק, אין רלבנטיות למועד המסירה דווקא.

מתן ההזדמנות הנאותה:

חלקן הנוסף של טענות ברדה נוגע לקיומו של שיהוי וחוסר תום לב מצידו של מוזס וטענות אלה כרוכות למעשה בטענה להעדרה של ה"הזדמנות הנאותה" ולכן נכון לדון בכל אלה כמיקשה אחת.

לפי חומר הראיות שהונח בפני, בחלקו הרלבנטי לשאלה זו, קיבל מוזס את החזקה בדירה ב- 15.8.96, כאשר פנייתו הראשונה בכתב לתיקון הליקויים נעשתה ביום 17.5.98, (כשנה ו- 9 חודשים לאחר המסירה). ביחס לתקופה שממועד המסירה ועד לפנייה הנ"ל, טען מוזס כי נעשו מצידו פניות בעל פה לברדה ואלה נענו בביצוע תיקונים שיטחי ולא יעיל שלאחריו פנה למהנדס גוכמן לבדיקה הנדסית.

טענתו, לא הופרכה בחקירתו הנגדית של בנו (ארז מוזס) שהעיד מטעמו ומצד ברדה לא הוצגו ראיות סותרות לאחר שזו ויתרה על העדת העד מטעמה בנושא זה. משמע, כי לצורך ההכרעה שבפני נקבע כי מוזס לא השתהה בפנייתו לברדה, כי מצידה של ברדה נעשו ניסיונות לתיקון ואלה לא צלחו .

מכאן, יש להתייחס לפרק הזמן שמיום העברת הפנייה בכתב ואילך, כאשר ביחס לתקופה זו מוסכם, כי מוזס וברדה לא הגיעו לעמק השווה בנוגע לביצוע התיקונים. במועד זה העביר מוזס לברדה את חוות דעתו של גוכמן ואולם לברדה נראתה זו כביטוי לחוסר סבירות לאור היקף העלויות הנקוב בה. הואיל וכך, הותנה ביצוע התיקונים מצידה במינויו של מומחה נייטרלי בהתאם להודעתה מיום 25.5.98. דרישה זו לא נתקבלה על דעתו של מוזס ולפיכך, בפועל לא התאפשר לברדה לבצע סבב נוסף של תיקונים.

ההכרעה בנקודה זו אם כן, מתמקדת בשאלה אם מהווה אי-הסכמתו של מוזס למינויו של המומחה הנייטרלי ביטוי לחוסר תום לב או, שמא התנייתה של ברדה לקיומו של פיקוח מסוג זה, היא זו המבטאת סוג של התחמקות ממילוי התחייבותה.

את חששה של ברדה ניתן בהחלט להסביר ולקבל לאור מה שהוכח בסופו של עניין כהסתמכות על חוות דעת מופרזת. אף את סירובו של ברדה לביצוע הפיקוח הנייטרלי על ידי מומחה, שייבחר על ידי שני הצדדים כדרישת ברדה, ניתן להסביר, כביטוי לדאגה וחוסר וודאות באשר לכנותה של ברדה, בהתחשב בכישלונותיה בתיקון בתקופה שחלפה למן מועד המסירה ועד מועד עריכת חוות הדעת.

עם כל ההבנה לברדה, לא מצאתי כי נכון יהא במקרה זה לקבוע כי נמנעה ממנה ההזדמנות הנאותה באופן השולל או מפחית את זכאותו של מוזס ולכן, נדחית טענתה.

אני קובעת איפוא, כי לברדה ניתנה ההזדמנות הנאותה לביצוע התיקונים.

ומכאן לדיון בגוף הדברים:

קביעות מקצועיות:

נוכח אופיו המקצועי המובהק של הסכסוך מונה המהנדס אברהם כץ כמומחה מטעם בית המשפט (להלן:" כץ/המומחה") וזה קבע בחוות דעתו מיום 5.10.06 כי בדירה קיימים ליקויים בתחום השלד, האיטום, הנגרות, המסגרות, האינסטלציה, הקרמיקה, החשמל, הטיח והריצוף, בסכום כולל של 19,250 ש"ח כולל מע"מ. בנוסף, קבע כץ בנספח לחוות דעתו קיומם של ליקויים שאינם ברי תיקון אותם אמד בסך של 5,500 ש"ח.

קביעותיו של כץ בחוות דעתו אינן מקובלות על מוזס וחלק ניכר מהסיכומים שהוגשו על ידו החל מסעיף 19 וכלה בסעיף 39 עמוס בהסתייגויות פרטניות לקביעותיו המקצועיות של כץ.