פסק-דין בתיק א 48695/05

1.       התובעת ילידת 7.11.69 , נפגעה בתאונת דרכים ביום 24.1.05.

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה בפניה, בלסת, באף, עמ"ש צווארי ומתני, ברך, וסבלה מכאבי ראש, סחרחורות, וחתכים קרועים בפנים שהודבקו.

                   התובעת לא אושפזה ושוחררה מחדר מיון עם המלצות לשני ימי מחלה, אנלגטיקה והמשך מעקב רפואי.

          ב.      התובעת היתה באי כושר מיום 24.1.05 עד 24.2.05. ממועד זה, היתה באי כושר חלקי בהיקף חצי משרה ללא פיצול עפ"י אישור רופא תעסוקתי. למרות שזומנה לביקורת לקראת תום התקופה, לא הומצא אישור והארכת תקופת אי הכושר החלקי.

          ג.       בעקבות הטראומה, חזרה התובעת וסבלה ויטיליגו בפנים ובגוף, שחייבו חזרה על טיפולי לייזר.

                   התובעת היתה בטיפול במרפאת כאב, קיבלה טיפול פסיכולוגי והופנתה לטיפולי פיזיוטרפיה.

          ד.      ד"ר אייכנבלט אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה היה בדעה כי: "בבדיקתי האורתופדית מצאתי רגישות מקומית מעל החלק הפרוקסימלי של שריר הטרפציום מצד שמאל ללא כל ממצא פתלוגי אחר. קיימת אי התאמה ניכרת בין טווח התנועות הפעיל המודגם ע"י הנבדקת לבין טווח התנועות הסביל אשר הינו תקין בצוואר, בכתפיים ובגב התחתון. אין דלדול של שרירים והבדיקה נוירולוגית הפריפרית שערכתי היתה גם היא תקינה.

                   בבדיקת U.S. כתפיים הודגמה תפיחות של הגיד הסופרהספינטוס הימני ללא עדות של קרעים בגידים.

                   בדיקת מיפוי עצמות של כל השלד לא הדגימה קליטות פתלוגיות בכתפיים, בצוואר ובגב. בדיקת E.M.G. היתה תקינה.

                   נכותה האורתופדית הצמיתה מוערכת על ידי ב- 2% לפי ס.ל. 35 (1) (ב) חלקי ומותאם של תקנון המל"ל בגין השפעה מזערית על כושר הפעולה הכללי והממצאים האובייקטיביים הדלים.

                   מעיון בתיקה הרפואי בעבר עולה...........

                   לפי כל האמור לעיל, ברור שגב' בן אביב סבלה מכאבים צוואריים, כאבים בזרוע ימין, כובד ביד ימין הפרעת תחושתיות בגפה העליונה הימנית עובר לתאונה
ב- 24.1.05 ואף הופנתה לבירור ע"י בדיקות הדמיה ובדיקת E.M.G. .

                   לפיכך, אני מייחס 1% מהנכות שקבעתי למצבה עובר לתאונה ו- 1% לתאונה נשוא התביעה וזאת בגלל האפשרות שתאונה זו תרמה ולו במעט למצבה האורתופדי כיום".

          ה.      ד"ר אייכנבלט נחקר על חוות דעתו והיה בדעה כי מבחינה אורתופדית לא נמצאה הצדקה לתקופות אי כושר מעבר ל- 28.2.05, אך העיד כי: "תפקידו של הרופא התעסוקתי לחבר את כל הממצאים, הן האורתופדיים והן הנפשיים ואני לא שולל את החלטתו אם היא מתבססת על ממצאים מעבר לממצאים האורתופדיים" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 1, 2, 9 - 11 ו- 20 - 22 ).

          ו.       ד"ר אייכנבלט חזר והדגיש כי התלבט אם בכלל לקבוע נכות או 0% נכות לאור הממצאים הדלים מבחינה אורתופדית (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 11, 12) "האופציה היתה לתת לה 0% נכות מכיוון שמלבד רגישות מקומית, שזה משהו סובייקטיבי ולא אובייקטיבי ועל כן הצד של הנתבעת יכול לבוא בטענות שנתתי נכות לעניין סובייקטיבי, שקבעתי בכל זאת נכות בהעדר ממצאים אובייקטיביים, כולל בבדיקות הדמיה, אין משהו של  ממש בבדיקות אלה. על כן בגלל שהאמנתי שלתובעת יכול להיות, או יכולה להיות השפעה ולו קטנה ביותר מהתאונה בתחום האורתופדי ועל מנת שלא לקפח אותה, החלטתי לתת לה 2% נכות בשביל לא לקפח אותה בנושא האורתופדי שלה" (מעמ' 8 שורה 27 עד עמ' 9 שורה 4).